אני פשוט מפחדת להשתחרר מהאשפוז יום.
זה מתקרב וממלא אותי תחושת אסון.
מרגישה שלא אעמוד בזה.אני אמות.
אני לא טובה בלהיפרד.אף פעם.
ושם ככ בטוח לי להיות.אני רוצה להישאר.
עכשיו אני מרגישה שהרופאה מאוכזבת ומיואשת ממני ושהיא כבר רואה את הסוף איתי אז השיחות שלנו הן לא כמו שהיו בהתחלה...קודם היו שיחות ארוכות כאלה שהיא הייתה מתענינת ושואלת ואני סיפרתי ותמיד היו לה דברים חכמים ומדוייקים להגיד..ועכשיו משהו השתנה וזה מכאיב.
אני מדמיינת איך ביום של השחרור (שכבר ידוע לי )אני אצא משם ואתאבד מחוץ ליחידה.וכך אשאר שם..
אני יודעת שזה נשמע מוגזם אבל אני ממש לא יכולה לשאת את המחשבה על הסוף.
האם זה אומר שנכשלתי בטיפול?
שלום לך.
המעבר ממסגרת עוטפת ומחזיקה של אשפוז לחיים העצמאיים היא טלטלה עצומה. במובן זה, מעבר לקשיים שהביאו לאשפוז מלכתחילה, לא מפתיע שמשהו בנפשך מתקומם, ואולי אף מתחבר יותר לחולשות מאשר לכוחות בנקודה זו. כפי שאת עצמך כותבת, פרידה היא דבר קשה, ובוודאי כשמדובר בפרידה מעטיפה שהיתה משמעותית לך. לצד זאת, מדובר גם בנקודת זמן חשובה ומשמעותית שעיבוד וצליחה שלה יכולים להביא גם לגדילה וצמיחה נפשית, גם אם כרגע זה לא מרגיש כך. לכן, אני מציעה לשתף את הצוות הטיפולי בהרגשתך ולייצר לעצמך מקום לעיבוד משמעותי של התחושות.
במקביל, כדאי להשקיע את מירב המשאבים בבניית "מעטפת" טובה והדוקה עד כמה שאפשר גם בחוץ כך שהמעבר יהיה חלק יותר. לבסוף, מציעה להזכיר לעצמך שוב ושוב שאת בנקודת שיא של כאב, ויש סיכוי סביר שזה לא ימשיך כך, גם אם כרגע את מוצפת ביאוש.
ליטל
.jpeg)
