היי ליטל,
אני בטיפול למעלה מעשור.. בשנים האחרונות פעמיים בשבוע. טיפול שסייע לי להתקדם בחיים, אך לווה בלא מעט עוגמת נפש, כעסים וקנאה למטפלת, עם זאת אני חושבת שנרקם ביננו קשר טוב, מייחלת שאני חשובה לה לא רק מכורח הכרות רבת השנים.
חופשות הן חלק קשה.
ידעתי חופשות שלה שהיה לי קשה מנשוא, קשה עם השנאה שפיעמה בי לנוכח נסיעתה, ועד כדי חרדה וכאב בלתי פוסקים. כיום לתחושתי אני במקום אחר, אך עם זאת, הפסח איננו מתראות במשך שבועיים וחצי ושוב מציפה אותי חרדה אימתנית ורצון לתקשר עימה דרך המייל. רצון מתעתע לאור כך שלהגדרתי כשהיא בחופשה אין להפריע לה. והמקום הזה הפנימי לכתוב/לא לכתוב לה מגביר יותר את החרדה. החשש להפריע לה, הקול שאומר כי אני מסוגלת להתגבר עוד כשבוע ולהחזיק את ה"אין" וכי יהיה בסדר. אני אהיה בסדר והיא תהיה בסדר , ולא ממש התאדתי לה בחופשה.
אז אני כותבת בפורום..
מייחלת לתשובתך שתנסוך בי כוחות והחזקה להמשך השבוע ותמעיט במעט את הכאב על ה"אין" ועל הבדידות שמציפה אותי כיום שהיא אינה. אין זה אומר שבמפגש הבא לא יהיה בי זעם רב ושתיקה אחת ארוכה ככעס על כך שלא נפגשנו..
קשה לי..
שלום יעל.
חופשה של מטפלת אכן יכולה להיות מכאיבה ומטלטלת, ולהעלות ממעמקים תחושות של ערעור, חוסר אמון, נטישה וחרדה. כפי שאת בוודאי יודעת מנסיונך בטיפול, אין דרך להעלים כאבים וחוויות נפשיות מסוג זה, ודרך ההתמודדות המרכזית היא דרך המשך עיבוד של החוויה הרגשית עם שובה של המטפלת.עם הזמן, דברים ישתנו וילבשו צורות חדשות.
מעבר לכך, הדבר המרכזי שאני חושבת שכדאי לעשות הוא להפסיק להילחם במה שאת מרגישה ולהתייחס להרגשה הקשה שמתעוררת בך כאל חלק קשה ומתסכל, אך גם חשוב, טבעי ולגיטימי בתהליך שאת עוברת. במידה מסוימת, כמו אל כאב פיסי שנלווה לשיקום שלאחר פציעה. אין טעם לכעוס ולהילחם בתחושת הכאב, אלא לשאת אותה ולדעת שהיא חלק מהדרך למקם טוב יותר.
האם זה מקל עלייך? אני לא בטוחה, אך נדמה לי שלפעמים הניסיון לא להרגיש או "למשטר" את תחושות הכעס והחרדה מעצימים את הקושי שקיים ממילא, ושההרפיה מביאה איתה גם הקלה מסוימת.
ליטל
