היי, אני בטיפול כשנה ...
למדתי לחבב אותו ולהבין שבאמת אכפת לו. אבל עדיין לא באמת נותנת להתקרב.
עברתי בילדותי פגיעה מינית ומתקשה לדבר איתו על כך. לעיתים הוא לוחץ, ואני יודעת שהוא פועל כך כי אכפת לו וכי הוא מנסה לעזור. אבל הוא לרוב מגיב לא נכון לנושא. ואני במכוון לא מעלה יותר את הנושא ומסרבת לדבר על הפגיעה שחוויתי, כי אני כועסת עליו וכי אני כאילו מנסה להעניש אותו ולעשות לו דווקא. וכשהוא מנסה לגעת בנושא, אני נהנית לומר לו שאני לא רוצה לדבר על זה, ואני עושה זאת בכדי להכאיב לו. ואני רואה שזה מכאיב לו. השאלה אם אני לא בעצם מענישה את עצמי. אני מבינה שחשוב שאטפל בעניין, אבל הוא מתקשה להכיל את הכעס והאשמה שאני חווה כלפי עצמי, בגלל מה שקרה. ואני חשה נזופה על כך שאני עדיין כועסת על עצמי. אני שוקלת האם לנסות שוב ולשוחח עימו על הפגיעה שעברתי, אבל חוששת שהוא שוב יכעס עליי על שאינני מוותרת על תחושת הכעס והשינאה העצמית. אני חושבת שהוא הבין שהגישה שלו הייתה מוטעית. מן הסתם , הוא לא טיפש... והוא הבין שיש סיבה שבעטייה אני נמנעת מלשוחח שוב על הפגיעה. ובפגישה האחרונה הוא ניסה להעלות את הנושא בצורה מאוד עדינה ולא מלחיצה. וסירבתי לשוחח על כך. אני מרגישה די נוח בפגישות עימו, למרות שאני אדם מאוד מופנם, והוא מאוד משתדל...
אשמח לשמוע מה דעתך...