אני מבולבלת.אני נמצאת על סף סיום הטיפול באשפוז יום אני יודעת שקיבלתי הרבה דברים והמצב השתפר מאד.הגעתי לשם שבר כלי..רסיסי אדם..והם אספו אותי והחזירו אותי לחיים במובנים רבים.
אני גם יודעת שלא הכל יכול היה להיפתר שם ושהעבודה תצטרך להימשך בחוץ..
ובכל זאת, אני מרגישה חוסר יציבות פנימית, מצב הרוח שלי יכול להשתנות משעה לשעה...וכשאני למטה אני תמיד חושבת על האופציה למות.פשוט כי אין לי כח לשאת את הדברים.השינויים.הדרישות.
היו לי כמה ימים קשים שם ואני לא רוצה לאכזב את הצוות גם...אני רוצה שהם ידעו שכל מה שעשו בשבילי נשאר איתי.
למה אני עצובה ככ?
אני מאובחנת בורדרליין..האם זה אופייני? האם השינויים התכופים יתאזנו פעם?
שלום לך.
כמו בכל פעם, את מתארת בצורה כל כך כנה וישירה את הקשיים, את הכאב הנפשי שנלווה להתאוששות, להתמודדות ולסיום הטיפול שהוא שלב מטלטל ומאתגר כ"כ באופן טבעי. השינויים בתחושות והעוצמות הרגשיות אכן אופייניים למה שמכונה אישיות גבולית אבל מעבר ל"כותרת" פורמלית אני חושבת שכדאי לזכור ולהזכיר לעצמך שאת אכן בשלב מאוד מאוד רגיש- לאחר משבר שהביא לאשפוז, מעט לפני סיום וחזרה לשגרה פחות עוטפת (ואולי גם בחופש עקב החג?). במובן זה, סביר להניח שעוצמת הרגשות לא תמיד תהיה כך. את נותנת לעצמך להרגיש את מלוא הפחד והכאב ויתכן שחלק מכך הוא התחושה הלא מודעת שזה הזמן להרגיש את הדברים- כאשר את מטופלת ויש להם מקום. במובן זה, יתכן שהכאב הוא חלק מהתהליך הטיפולי, חומר טיפולי יקר ערך שכדאי להביא לטיפול שלך.
אני מקווה שהדברים נוגעים ומרגיעים מעט,
ליטל
.jpeg)
