לילה קשה.
מחשבות מנקרות האם אני יכולה לצלוח את המפלצת השחורה שבתוכי ? ומה מצפה לי בהמשך ? הרי היא לא תיעלם.במקרה הטוב תהיה רדומה..
מגלה שאין לי מוטיבציה
וגם רוצה להקל על הסובבים.
בעלי חשב שאחזור מהאשפוז "על הרגליים" שנתחיל דרך חדשה.
וגם הפסיכולוגית שלי (האהובה והמצויינת) קרוב לודאי כבר מיואשת ממני.
אני מאוזנת תרופתית.אני לא בדיכאון.
ועדיין החיים נראים לי בלתי אפשריים וחסרי טעם.
יש לי הכל ואין לי כלום.אין לי את עצמי.
שלום לך.
כפי שאת עצמך מתארת, יש פער בין לא להיות בדיכאון לבין להרגיש שהחיים משמעותיים וראויים לחיותם. אלו שני היבטים נפשיים שונים, בעיני לפחות, וצריך לתת לכל אחד מהם זמן להתפתח ולהיבנות. את רגע אחרי אשפוז, וזו תקופה רגישה אשר מעוררת בך- נדמה לי על סמך הדברים שכתבת בעבר- חוויות עמוקות ולא פשוטות. במובן זה, אני לא חושבת שיש סיבה ליאוש והנחה שהדברים לא ישתנו. הם פשוט צריכים זמן. יציאה מאשפוז היא דבר לא פשוט, ובוודאי אם את פוגשת פנטזיות וציפיות (שלך ו/או של סביבתך) לכך שהכל יחזור מיד להיות כשהיה לפני המשבר.
במילים אחרות, צריך זמן. חשבי על עצמך כאדם שזה עתה יצא מכלל סכנה לאחר פציעה קשה. גם אם הסכנה המיידית חלפה, ההתאוששות והשיקום איטיים. אבל קורים בסוף.
ליטל
.jpg)
.jpg)
