יש לי הורים חולים בבית. אבא שלי חולה בדמנציה אימא שלי לא מרגישה טוב נפשית בגלל זה. היינו משפחה שמחה לפני המחלה ופתאום הכל אבוד.אני אחראית על המשפחה ושאני רואה את אבא שלי במצב שלו ואת אימא שלי נפשית קשה לה זה מדכא אותי. ניסיתי טיפולים אך לא עזר לי,אני מטופלת אצל רופאת משפחה רק עם תרופות. אני לוקחת על עצמי את האחריות להורים שלי ולפעמים קורה שיש עצבנות בבית ודיכאון זה מכניס אותי לסוג של עומס גם לעזור אומנם אני עוזרת בשמחה אבל לראות את ההורים שלי במצב הזה לא קל לי. התרופות קצת עוזרות אבל לפעמים כאשר אני גם אחראית וגם רואה את מצבם של הוריי אני מתחילה לבכות ולהיות בדכדוך. אני שואלת את עצמי למה לנו זה דווקא קורה? אני מחפשת עזרה איך להיות קצת יותר אופטימית גם לגבי העתיד
שלום שרית.
מחלה של בן משפחה, ובפרט מחלה מכאיבה ומבלבלת כמו דמנציה, היא אכן גורם מערער ובמובן זה הקושי שלך מובן. עם זאת, דברייך מעוררים שאלה לגבי המידה בה הדברים שקורים בבית "מורידים" אותך לעומת המידה בה את מסוגלת להתחבר ולשמור על קשר גם עם היבטי חיים בריאים, שמחים וטובים בחייך. זו משימה לא פשוטה בנסיבות אלו ולכן לא הייתי ממהרת לוותר על עזרה טיפולית. אנשים רבים מתנסים בטיפולים רבים עד שמוצאים את המטפל הנכון+ מבשילים ליכולת לערוך שינוי נפשי משמעותי. במקביל, מציעה לבדוק האם קיימות קבוצות תמיכה לאנשים עם בני משפחה חולים- יתכן שקבוצה חברתית שמתמודדת עם קשיים דומים יכולה להוות מקור תמיכה וחיזוק משמעותי.
ליטל
.jpg)
.jpg)
