אני מתקשה להיות לבד ודווקא בימים אלה הפסיכולוגית שלי נסעה לשבוע.לאור הנסיבות אמרה שאני יכולה לכתוב לה כשאצטרך אבל אני מפחדת להעיק ואף לייאש אותה.
אני נעה בין רגעים של עצב וחרדה מהלבד עם עוררות בלתי נסבלת, לבין רגעים של עצב ממית כזה.שמרגישים כאילו אין כוח אפילו לנשום..
ויש רגעים מוזרים שבהם אני מרגישה שאני מחוץ להכל והעולם על "השתק" ואז יש לי מחשבות מוזרות ומפחידות בעיקר על מוות.
לא הצלחתי לחזור לעבודה מאז השחרור..ואני מפחדת שלעולם לא אצליח לעבוד כמו שצריך.
כשכתבת לי שמצבי דומה לפצוע שיצא מכלל סכנה ועכשיו לפניו השיקום זה מאד עזר לי ואני מזכירה לעצמי את זה כל הזמן.
מפחידה אותי תחושת הריקנות.אני יודעת היום שהיא חלק ממני כמו עוד איבר ואני לא יודעת אם אפשר להתגבר עליה.ואם אפשר לחיות לצידה.
גם לא מבינה למה אני לא מסוגלת להיות לבד עם מה שאני מרגישה..לא מצליחה לשאת את הדברים לבד
הסתכלתי היום על הקרסול המחורר מסיגריות וחשבתי לעצמי שאם מישהו שאני אוהבת היה עושה לעצמו דבר כזה זה היה ככ מעציב אותי
חורים של חוסר יכולת לשאת.
את חושבת שבקושי לחזור לשיגרה אומר שכל מה שהשגתי באשפוז נשמט ממני? או שזה עדיין אצלי ? וכשאסתגל מחדש הכל עוד יהיה בתוכי?