נפגשנו סוף סוף.שמחתי התרגשתי וכעסתי בו זמנית...ולא רציתי ללכת שהזמן נגמר.ואני מתאמצת מאד לא לשלוח לה הודעות עד הפגישה הבאה..אפילו שהרצון הזה מנקר בי באובססיביות.
אני לא רוצה להזדקק כל כך.
יצאתי מהפגישה בסערה פנימית.נסעתי למקום שבו נמצאת היחידה של האשפוז יום.לא נכנסתי רק הסתובבתי שם עם האוטו ואחכ נסעתי הביתה.היו געגועים קשים.נראה לי שבעיקר לתחושת המשמעות והמסגרת שהייתה לי שם.הרגשתי בעלת ערך.והיה לי טוב שזה יותר מחמישים דקות..
לא חזרתי לעבודה מאז השחרור.מרגישה שאני לא יכולה.רק המחשבה מעוררת חרדה גדולה.
מרגישה כאילו לעולם לא אוכל לחזור לתפקוד מלא,רגיל.
שלום לך.
אני שמחה לשמוע שהמטפלת שלך חזרה, גם אם יקח זמן עד שנפשך "תשתכנע" שהיא באמת שם בשבילך, ועד שהמסגרת הטיפולית המצומצמת תרגיש תומכת מספיק.
לגבי התפקוד, אם כמה שקשה ליישם זאת, אני חושבת שחשוב לא להתמסר לתחושת ה"לעולם לא יקרה". כרגע את לא יכולה, אבל זה לא אומר שבעתיד לא תוכלי. חשבי שוב על עצמך כמישהי שמתאוששת מפציעה ותפקודה משתנה לאורך הזמן, או כעל ילדה שהעובדה שאינה יכולה לעשות משהו בגיל מסוים לא אומרת שלא תוכל לעשות זאת כשתגדל. משבר נפשי משמעותי הוא שבר, רגרסיה, ולוקח זמן להחלים ולהשתקם. בהקשר התפקודי אגב, איני יודעת אם זה הזמן המתאים אבל כאשר הוא יגיע כדאי אולי להיעזר באשת מקצוע המתמחה בשיקום תפקודי ויכולה ללוות את התהליך. חזרה לתפקוד אינה עניין טכני אלא עניין רגשי עמוק ומשמעותי שלפעמים קל יותר להוציא אותו לפועל עם ליווי ספציפי לתחום.
ליטל
.jpg)
