היי,
אתחיל בשאלה - איך מתמודדים אחרי פגישות קשות?
הכוונה שלי היא לפגישות שיש בהן חשיפה של תוכן אישי קשה, משמעותי, רלוונטי ומקדם בטיפול, כזה שלא נחשף בעבר ויכול לשפוך הרבה אור על המטופל.
אני, כמטופל, מוצא את עצמי בתחושות שמציפות אותי ולפעמים גם מחזירות אותי לחשוב על מה שקרה וגם להרגיש רע ורצון לברוח ולא להתמודד.
אני יושב עם עצמי וחושב על מה שהיה בפגישה, על האומץ לחשוף ולהיחשף ועם זאת, גם על הפחד לשוב ולשבת מול המטפל שמקבל ומכיל ואולי גם מבין את הקושי לתת אמון בו ובתהליך.
מה עושים כקשה בין פגישות ואין אפשרות לשתף את המטפל?
אשמח לכל תובנה,
אסף.
שלום אסף. פגישות קשות הן חלק כמעט מכל תהליך טיפולי משמעותי ובמובן זה, אני חושבת שכדאי להכיר בכך שלפעמים התחושות הן קשות ולא להירתע מכך. אני חושבת שדרך ההתמודדות של כל אדם עם פגישות מסוג זה היא שונה, וכדאי להעלות את הסוגיה בטיפול ולבדוק מה נכון ומתאים לך. חלק מהאנשים זקוקים ליותר תמיכה ושיתוף של אנשים קרובים להם אחרי פגישות קשות, יש מטופלים שנתרמים מאוד מהאפשרות ליצור קשר טלפוני/סמס עם המטפל בין הפגישות במקרים מיוחדים. במקרים מסוימים עוצמת הקושי מעידה על הצורך בהעלאת תדירות הפגישות, באופן נקודתי או רחב יותר. בכל מקרה, השאלה מה עושים עם התכנים היא במקרים רבים לא שאלה טכנית של "איך מתמודדים" אלא שאלה שנוגעת לתחושת הביטחון, הקרבה, הגבולות וה"אמיתיות" של הקשר הטיפולי ולכן חשוב מאוד בעיני לפתוח את הנושא עם המטפל/ת. ליטל
.jpeg)
.jpeg)
