היי, את הפגישה השבוע ביטלתי, למרות שהתחרטתי על ביטולה. ושוב מבולבלת... אני שוב לא רוצה לראות אותו.
מתקשה להבין את עצמי. משנה את דעתי ומתקשה להחליט. קשה לי... מודעת להתנהגותי הדווקאית, חלק ממני רוצה להעניש אותו ולבטל את הפגישה, זהו חלק שרוצה לחבל ולפגוע... ואילו ישנו גם חלק , אם כי החלק הזה קטן לאחרונה, שכן מעוניין לנסות ולהמשיך. כועסת עליו לעיתים, לא משוכנעת שהאכפתיות והדאגה אמיתיים ואותנטיים. האם הדאגה והאכפתיות אינם חלק מהמקצוע ?, האם הם אינם חלק מארגז הכלים של אנשי הטיפול??? , האם זה אמיתי בכלל?, אינני יכולה שלא לתהות מהי האמת והיכן הזיוף??? האם הוא לא מחוייב מתוקף תפקידו להיות אכפתי וחביב?
סליחה, על השאלות הנוקבות, אבל מאוד קשה לי המחשבה, שאני פורסת את חיי האישיים, את הפרטים האינטימיים ביותר בפני אדם שאולי לא אכפת לו בכלל. המחשבה מנקרת ואיומה וקשה עד מאוד.
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על ביטול הפגישה, מאחר ואני מרגישה שהשאלות שלך הן שאלות חשובות ועמוקות אשר הדרך היחידה להתמודד איתן באמת היא במפגש הטיפולי בו אפשר יהיה לגעת באופן אישי ומדויק במה שמעסיק אותך ובמה שקורה בקשר הטיפולי שנוצר.
באופן ספיציפי, אני חושבת שהמחשבה על כך שהמטפל יכול לייצר אמפתיה ואכפתיות באופן מזויף היא חוויה נפשית סובייקטיבית שאת מביאה איתך לקשר הטיפולי וכדאי לבחון אותה יותר לעומק. בפועל, המטפל אכן מחויב להשתמש בכלים המקצועיים שלו כדי לקדם את צמיחתך הנפשית, אך מעבר לכך אין לו מחוייבות להרגיש או לא להרגיש דברים מסוימים, ועם כל מטופל מתעוררים רגשות אחרים. נכון שהמפגש עם מצוקותיו של אדם אחר מעורר במרבית המקרים אמפתיה וחיבור, אך לפחות כפי שאני רואה זאת, תחושות אלו מתעוררות (או לא מתעוררות) לא "כי זה חלק מהמקצוע" אלא כי זה מה שקורה במפגש הספציפי עם מטופל ספציפי.
מקווה שתצליחי להגיע למפגש ולבחון את הדברים יותר לעומק,
ליטל