אני קוראת בהרבה מקומות שהקשר הטיפולי מפגיש חוויות עבר מקשרים משמעותיים מוקדמים כגון הורים.
מטופלות רבות כותבות שהן מרגישות התאהבות בפסיכולוג שלהן וידוע שזאת לא באמת אהבה כי הרי הן לא ממש מכירות את הפסיכולוג בחיי היום יום שלו.
אני עדיין לא מבינה איך מקרה של התאהבות בפסיכולוג באה לידי ביטוי לחווית עבר בלתי פתורה?
האם אותן מטופלות לא חוו אהבה מההורים ובגלל זה חשות צורך באהבה למי שמכיל אותן כמו פסיכולוג? ואם כן הרי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אז מה עושים עם המידע הזה?
אשמח להסבר.
שלום תמר.
הנושא של התאהבות במטפל/ת הוא עשיר ומורכב, ומתבטא באופן שונה וייחודי אצל כל מטופל/ת שמתאהבים, ולכן אני מציעה לא לדבוק בתיאוריה ספציפית על מה שקורה או צריך לקרות בטיפול. באופן כללי אני יכולה לומר שהיום ההנחה היא שכל אדם נושא עמו מעין "תבנית יחסים", דימוי של האופן בו יחסים בין אנשים נראים, אשר מתהווה מתוך הקשרים המוקדמים. תבנית זו משתחזרת פעמים רבות בטיפול ובכך מהווה אפשרות לעיבוד התבנית אשר המטופל נושא עמו ולא פעם מפריעה לחייו. למשל, חשבי על מצב בו מטפל מבטל פגישה והמטופל חש נטוש, דחוי או מרומה. החוויה הרגשית המתעוררת בתגובה למטפל מאפשרת לחקור את עולמו הפנימי של המטופל ולהבין מדוע חש כפי שחש. למשל, למה דווקא תחושת דחייה או רמייה ולא, פשוט, אכזבה מהביטול?
בכל מקרה, לא לכל מטופל נכון לעבוד בכלל או בתקופה מסוימת דרך התבוננות בקשר עם המטפל כך שאני מציעה לגשת לקשר הטיפולי ולטיפול מעמדה פתוחה וסקרנית, ולא מתוך חיפוש דפוס מסוים שאמור לקרות או לא לקרות. כל נפש מוצאת את דרכה הייחודית להשתמש בטיפול.
ליטל
