שלום רב ותודה מראש על העצה.

כבר כמה שנים שאני מאובחנת עם דיכאון וOCD שבהן אני חווה תקופות קשות יותר ותקופות עם נסיגה. אספר את הרקע הכללי ואז את הבעיה. בגיל הנעורים אמי החליטה לעזוב אותי ועברה לחו"ל ומאז לא ראיתי אותה והקשר התרופף עד שלבסף היא נפטרה. לאחר כמה שנים עברתי תהליך גיור שהיה קשה מאוד נפשית עבורי ועורר אצלי את הOCD. כמה שנים נוספות אח"כ אבי היקר שהיה כל עולמי נפטר ממחלה תוך חצי שנה והשאיר אותי בעצב עמוק שנמשך כל שנת האבל ולמעשה עד עכשיו ופה חוויתי את התקף החרדה הראשון שלי והגעתי למיון...ובתוך כל זה יש לי כבר 7 שנים בן זוג שנמצא איתי בטוב וברע ועבר איתי למעשה הכל. התארסנו והכל היה מעולה בינינו עד ש3 ימים לפני החתונה באה לי מחשבה שאני לא אוהבת אותו באמת והכל טעות אחת גדולה. וזה נמשך עד עכשיו (כבר שבוע אחרי החתונה) אני מרגישה כבויה לחלוטין, בטן מתהפכת, מתעוררת בפאניקה ,חסרת רגש אליו, ריקה עם פרצי בכי מדי פעם ואני אפילו לא מסוגלת לראות את תמונות החתונה כי הן מעלות לי סטרס וסיבובים בבטן..השאלה היא כזו...האם באמת האהבה נגמרה ברגע אחד שאפילו לא באלי כלום...לא לחבק לא מגע לא אינטימיות ושמחשבות על חרטה וטעות אוכלות אותי או שכל זה ביטוי לOCD האכזרי שלי ולחרדה?...יש לציין שבן זוגי מתנהג מדהים אליי ובמשך שנים אהבתי אותו (נכון יש תקופות שהאהבה יותר רגועה ולא אינטנסיבית ובטח אין פרפרים אחרי 7 שנים) אבל כל פעם שמחבקת ומנשקת אותו מחפשת לבדוק איך אני מרגישה ולא מרגישה כלום...טופלתי בכ"כ הרבה כדורים וכלום לא עוזר לי...כרגע על פרוזאק כבר חודש..האם להמשיך בזוגיות ובנישואין ושהכל באמת זה חרדה OCD ודיכאון שנחתו עליי לאור הנסיבות של חיי? אני אובדת עצות ולא רוצה לפגוע בו...