הי
חייבת התייעצות וסליחה אם זה קצת ארוך...
הייתי בטיפול אצל מטפלת מעל שנתיים ויצא שנפרדתי ממנה בצורה מאוד טראומטית...הייתי ממש על הפנים. באותה תקופה המליצו לי על מטפל שהוא נחשב לממש טוב....עברתי אליו והצלחתי איכשהו להשתקם...חזרתי ללכת עם עקבים ( אפילו את זה לא הייתי מסוגלת)...מאוד בטחתי בו...שיתפתי פעולה הרבה יותר ממה ששיתפתי בטיפול הקודם...כמובן שהפרידה מהמטפלת הקודמת העיבה וכל הזמן נזכרתי בה...אבל מצד שני גם מאוד ניקשרתי למטפל...בהתחלה הוא הדגיש לי כמה כוחות יש לי וציין שמספיק לי פעם בשבוע..רק לאחר כמה חודשים שהרגשתי שזה לע מספיק לי וממש התחננתי הוא הסכים לי לבוא פעמיים בשבוע. ממש נשענתי עליו....כל הזמן גם הדגשתי שמבחינתי זו קרקע יציבה שאני דורכת עליה ושאני מאוד ניתלית ונאחזת בטיפול מבחינת המטפל הוא מאוד דחק בי לעשות שינויים ללמוד, לשנות עבודה וכו, אך ללא הצלחה...השתקמתי מהטראומה שהייתי בה אבל לא בשביל לעשות שינויים דרסטיים. הכי הרבה הרגשתי שאני זקוקה פשוט למישהו שיהיה איתי. בשלב מסויים כשהגעתי לשנה בטיפול התחלתי להרגיש שהוא נעשה ממש חסר סבלנות אלי...הייתה פגישה שהוא ממש צעק עלי שאגיע רק פעם בשבוע וכשבכיתי הוא אמר בסדר תיבכי...בטיפול שאחרי הוא פתאום אמר לא...התכוונתי שרק אם אין שינוי תבואי פעם אחת...ובכל מקרה פתאום הכניס את אישתו לתמונה שהיא גם פסיכולגית והחליט שאלך אליה פעם בשבוע ואמשיך אצלו עוד פעם...מיותר לציין שאחרי הצעקות זה הרגיש לי עוד יותר דחיה אך מאחר ואני כל כך תלויה במטפלים וזקוקה למישהו שיהיה איתי ממש כמו איש מבוגר שאוחז ביד של ילדה קטנה הסכמתי...
הסכמתי אבל אני מרגישה שאני רק צועדת אחורה...
מהמטפל אני מרחוקת ומתרחקת יותר ויותר...מפגישה לפגישה אני פשוט נעשית יותר ויותר מנותקת..יותר בוהה... אחרי הפגישה איתו מגיעה הפגישה עם אישתו ואז זה לפתוח חזית נוספת....לא מדברים על הטיפול הקודם...ואז שבוע אחר כך שוב, פעם אצלו פעם אצלה...
בפגישה שלפני האחרונה הגענו לנושא שאני ממש מנותקת והסברתי שזה הרגיש לי ממש דחיה ושהנושא של שני מטפלים בילבל אותי אף על פי ששניהם באמת חמודים והסתדרתי איתם..אפילו ממש ניקשרתי גם למטפלת......הוא אמר שיתייעץ עם אישתו וידבר איתי פגישה הבאה....פגישה הבאה עם אישתו לא נאמר כלום...דיברנו כרגיל. פגישה אחר כך איתו גם התעלמות מהנושא ודיברנו כרגיל (כמה שיכולתי עם הניתוק)...מהפגישה הזו יצאתי יותר פגועה עם יותר ריקנות...ישבתי באוטו 3 שעות לא מסוגלת לנהוג הביתה בוכה בכי היסטרי...תחושה של קרקע שנשמטה לי מתחת לרגליים. שהוא גם מתחמק....ואם הוא יודע שזה לא טוב לי למה הוא ממשיך באותה הדרך? כאילו וויתר עלי ולא מאמין שמשהו עוד ישתנה...
את הפגישה עם אישתו ביטלתי אף על פי שאני הכי בעולם זקוקה למישהו שיהיה איתי ( אף אחד מהמשפחה לא יודע על הטיפול).
מרגישה שאם רק הוא היה ממשיך לשדר לי את הביטחון ולעודד אותי הייתי היום במקום יותר טוב...כרגע אני ממש סוחבת...שוקעת בעבודה ומתנתקת מהכל...ומתעצבנת על עצמי שבסופו של דבר הלכתי לטיפול אבל מאוד פגועה ממנו ומתעסקת בו במקום להתקדם הלאה...
מה דעתך על הנושא? ומה על שני מטפלים? והאם אני צריכה להתחיל להתנתק ולסיים את הטיפול שם? לא מרגישה שאני מסוגלת להיות לבד ומצד שני לא בא לי להיקשר לעוד מטפל שידחה אותי בסוף גם....
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על החוויות הטיפוליות המורכבות שחווית, אני יכולה לדמיין עד כמה זה קשה ומטלטל ומסכימה איתך שסיום קשה של טיפול אכן יכול להשאיר את חותמו.
אני מבינה מדברייך שמשהו במסגרת הטיפולית הנוכחית מרגיש לך לא נכון. בחירה בשני טיפולים במקביל היא לא שגרתית אך מתאימה במקרים מסוימים, אך נראה לי שיותר מהשאלה לגבי נכונות המסגרת את מתקוממת וכואבת את התחושה שההחלטה על מסגרת זו נעשתה מתוך לחץ ודחייה שלך ולא מתוך מחשבה איתך על כך שזה מה שנכון עבורך. במובן זה, אני חושבת שלהמשיך "כאילו כלום" זו לא באמת אפשרות. נדמה לי שאת מרגישה שכרגע התעקשות על תחושותייך ועל מה שנכון לך עלולים לסכן את מקור הביטחון שלך, הקשר הטיפולי, אך נדמה לי מדברייך שגם להתעלמות ממה שאת מרגישה יש מחיר. לכן, אם כל הפחד שכרוך בכך, אני חושבת שחשוב לפתוח את הנושא עם שני המטפלים, אולי גם להציע פגישה משותפת של שלושתכם, כדי לתת אפשרות לבירור מעמיק ורציני של מה שקרה ביניכם ושל הרגשתך. רק במידה ותרגישי שאין מענה או התייחסות רצינית לניסיונות כנים שלך לפתוח את הנושא ולהבין אותו יותר לעומק, כדאי יהיה, לדעתי, לחשוב על האפשרות של סיום. אני מבינה שכרגע התחושה היא של משבר ופגיעה באמון, אבל מאמינה שכאשר יש נכונות אמיתית לשיח כנה משני הצדדים, גם משבר בטיפול יכול להיות נקודת מוצא לשינוי חיובי ואפילו חיזוק הקשר.
ליטל
.jpg)
