הגעתי למסקנה שמטפלים/פסיכולוגים עושים רק נזק נפשי ולא לוקחים אחריות כשהם פוגעים. הם מתחמקים ונהנים מכך שאנחנו הפכנו להיות תלותיים.
גם להם יש קשיים בטיפול, אבל לא כולם הולכים להדרכות וזה מאד לא אחראי מצידם.
אני אומרת זאת בעקבות טיפול של למעלה משנה וחצי שתחילתו היה מועיל וההמשך פשוט נורא.
מטפלת שלא מצליחה להתמודד עם השאלות שלי והמצב שלי (שתכלס לא כזה נורא). מתחמקת משאלות ואם עונה אז בצורה חמקמקה. מבטלת פגישות ומתנהגת כאילו אנחנו בזוגיות ועושות תחרות אגו.
ככה אני מרגישה ובדרך כלל לא טועה.
שלום לך.
אני מתארת לעצמי שאת כותבת את הדברים מתוך תחושה של אכזבה ופגיעה, ואם זאת, נדמה לי שעצם הכתיבה כאן היא דרכך להעלות שאלה לגבי ההבחנה בין תחושת הפגיעה והעלבון הנקודתיים איתם על רקע התרחשות מסוימת, לבין הבנה "אובייקטיבית" שמטפלים גורמים רק נזק (הרי אם היית משוכנעת בכך אני מתארת לעצמי שלא היה ספק וצורך לכתוב כאן...). לאור זאת, אני חושבת שכדאי להשתמש בתחושות הקשות שהתעוררו בך דווקא כדי להעמיק את ההתבוננות על נפשך ועל הקשר הטיפולי, ולא כדי לחסום ולסגור. בתוך שיח כנה ופתוח אני מאמינה שאפשר יהיה להתבונן יחד ולהקנות משמעות הן לתחושות שהתעוררו בך והן לדינמיקה הספציפית שהתעוררה בטיפול והותירה אותך בתחושות קשות כל כך. אני נוטה להאמין ששיח מסוג זה אמנם קשה כי הוא דורש ממך לתת אמון ו"לקחת סיכון", אך עשוי לשאת עמו פירות משמעותיים של העמקת הקשר והרחבת הבנת היבטים שונים של נפשך.
ליטל
