שלום ליטל
מה אפשר לעשות, אם כבר תקופה לא מועטה של טיפול, אני לא מצליחה להסתכל למטפל שלי בעיניים. פגישה אחרי פגישה. אני יושבת עם ראש מורכן וכך הטיפול
מתנהל. זה מקשה עלי.
עוד יותר מזה אני כבר מרגישה שגם המטפל מגלה אי נוחות. אחרי כמה פעמים שהוא הסב את תשומת ליבי לכך. בפגישה אחת הוא אמר לי משהו על זה שאולי כדאי שאעשה מאמץ כן לנסות להסתכל ולהיות עם הרגשות שעולים , גם אם זה קשה. בפעם האחרונה שהגעתי וכאן נכנס הכעס שלו, הוא אמר לי שצורת התקשורת הזאת כשהיא נמשכת מקשה על התקשורת והקשר בינינו וכדאי שאשים לב לכך שאני ממשיכה אם זה, זה רק מקבע את ההימנעות יותר ויותר. בדרך כלל שאני מרגישה שהוא מאבד סבלנות וכועס אני רק מרגישה רע יותר, כמו עם הפנים לקיר. מה גם שאנחנו כן מדברים. רק אין קשר עין. מה זה מפריע לו אם אני מדברת?
בסופו של דבר, הרגשתי שאני רוצה לסיים את הפגישה כבר. שיצאתי שלחתי לו הודעה שאני לא אגיע לפגישה הבאה ונפגש בעוד שבועיים.. לא נראה לי שזה פיתרון נכון, אבל נפגעתי ממנו, מהלחץ שלו שאעשה משהו שקשה לי ועוד קרוב ואינטימי מדי ועוד אחרי שאמרתי לו שזה קשה לי... תודה לך ליטל.
שלום לך.
את מתארת כיצד נושא "קשר העין" הפך ממאפיין או ביטוי של קושי שלך להיבט דרכו את והמטפל שלך מדברים על אינטימיות ומהותה: אינטימיות זה כואב? זה בכוח או לחץ? הימנעות מקשר היא נכונה? לגיטימית? ואיפה הגבולות בתוך קשר אינטימי, הגבולות בין לקדם ללחוץ? אלו שאלות לא פשוטות שאני חושבת שאם אחת מהן, או דומותיהן, מדברות אלייך, כדאי לפתוח אותן יותר מול המטפל ולא להסתפק בשאלה האם זכותך/לא זכותך להימנע מקשר עין. במילים אחרות, אני חושב שדרך התקשורת סביב קשר העין צפה השאלה מה קורה ביחסים אינטימיים, שאלה שייתכן ואינה פשוטה עבורך. לכן, אני חושבת שכדאי להמשיך ולדבר את הנושא לא כדאי "לקבל החלטה" לגבי קשר העין אלא כדי להעמיק את האפשרות להבין מה מייצגים הנושא והדינמיקה שהתפתחה סביבו בנפשך. מאמינה שאם תצליחו לקיים על כך שיח אמיתי ופתוח, זו תהיה תרומה משמעותית לטיפול.
ליטל
