הי ליטל,
רציתי לברר, אני נמצאת בטיפול ממושך מזה כשנתיים וחצי, במהלך הטיפול עברתי כל כך הרבה שינויים והתקדמויות שלא ידעתי שבאמת אהיה מסוגלת לעמוד מולם. חוויתי טראומה מאוד קשה בילדות שמנעה ממני במהלך החיים לסמוך ולהאמין בבני אדם. עד היום אני נמצאת בקושי לסמוך ולבטוח. יש לי קשר מאוד טוב ויציב עם המטפל שלי אך הרבה פעמים אני נמצאת בסיטואציה שעדיין יש לי קושי מליצור קשר עין אני לא מסוגלת להביט בו בזמן הטיפול במיוחד שמדברת על קשיים בחיי,
ובנוסף אני מוצאת את עצמי זקוקה לתמיגה מעבר לשעות הטיפול היות ואף אדם סביבי לא יודע שאני נמצאת בתהליך הזה.
בנוסף רציתי לשאול אם זה הגיוני שכבר אחרי שנתיים וחצי אני עדיין מרגישה את החסימה הזו.. ואם האופן של הקושי ביצירת עין זה משהו שקורה ותקין.
תודה לך, ובכלל תודה על התשובות שלך שתמיד מחזקות ומעודדות.
שלום בקה.
טיפול של שנתיים וחצי, במונחים של טיפול בטראומה משמעותית, הוא לא טיפול ארוך וטבעי שלוקח זמן לשקם את האמון ולהניע שינוי נפשי עמוק. במובן זה, אני לא חושבת שאת אמורה להיות מודאגת מכך שעדיין יש היבטים של קושי וחוסר אמון. כמו כן, לפעמים ביטויי קושי מהסוג שתיארת הם דרכה של הנפש לספר למטפלת על קשים ורבדים שעדיין קיימים. בהתאם, אני חושבת שלמרות שטבעי שהדברים עדיין לא נפתרו והשתנו, כדאי להעלות את התחושות והספקות שעלו בך מול המטפלת. ההתבוננות בנושא ובתחושות שנלוות לו יכולות לפתוח ערוץ שיחה נוסף על היבטים בקשר ובנפשך, וכך לאפשר גישה לתכנים רגשיים חשובים.
ליטל
.jpg)
