להרגיש נלעג ע"י הסביבה, ואני רגיש לדחייה, והדפוס הזה שיחזר את עצמו גם עם המטפלת שלי.
ומצד שלישי אולי היא התכוונה ליצור איתי חיבור חזק יותר בצורה שלא פגשה את מה שההיתי צריך באותו רגע, אולי זה היה אמור אולי היא התכוונה ליצור טיזינג בריא, שאני עוד לא יכול לקבל ? וזה היה אמור להיות סימן לזה שהמטפלת מרגישה פתוחה איתי, שזה דבר טוב.
ואולי הבעיה שלי היא שאני מזדהה את הפחדים שלי, והאמונות האלה יותר מידיי, כאילו זה מה שמגדיר את עצמי.
3. וששיתפתי בפגישה אחרת את המטפלת באמביולנטיות שלי לגבי התחשה שלי שלהרגיש נלעג,
היא דחתה את כל הראיצונליזצייה מסביב אף על פי שברור לי שגם חווית העבר שלי משפיעות, אך מרגיש לי שהיא לא מכילה את זה עד הסוף.
מכיוון שהיא התעכבה רק על תחושת הלעג, והתעלמה מהשאר, לכן הסקתי גם מזה וגם מהתגובה שבאה אחרי זה תחילה או שהיא רוצה לעזור לי להתחבר לצד הפגוע שלי, אבל נפגעתי ממה שקרה אחרי זה וחשבתי
שאולי היא מתגוננת, ולקחה את זה אישית.
היא קיבלה זאת בתדהמה ובצער שאני מרגיש נלעג ממנה, וכמעט דרשה ממני לפרט מה היא עשתה שגרם לזה. הרגיש לי שהיא ממש כעסה,
אולי היא נבהלה משום מה שמטופל שלה יכול לחוות אותך ככה, אולי זו העברה נגדית שלה.
ובאותו זמן אני נלחצתי כיוון שזה הרגיש לי כמו שיחזור טראומתי מההורים שלי שהיו שוללים לי לגיטימצייה לרגשות שלי אם לא ההיתי מצליח לתת להם תשובות פה במקום, כאילו מדובר באודישן.
כמובן שמרוב פחד ההיתי מגמגם ומילה בקושי יצאה לי, או שפשוט ההיתי מקבל בלק אוט, ואז היו מביישים אותי שאני שקרן ורק רוצה תשומת לב, ואז לנטוש אותי ריגשית.
ובאותם רגעים ההיתי מרגיש כישלון למורות שבדיעבד אני מבין שלא הייתה לי אפילו דרך לעבור את "האודישן הזה".
ולדעתי המטפלת שלי הייתה אמורה להכיר את זה, כיוון שדיברתי על זה כמה פעמים בעבר, אבל היא הציפה בדיוק את אותו תחושות,ללא כוונה.
וששאלתי אותה פגישה אחרי זה אם היא התגוננה באותו רגע, היא טוענה שלא.
ומה שהצית את המשבר בסוף אותה פגישה ההרגשתי שהמטפלת שלי מציפה את הטראומה שלי ואמונות מגבילה, (שאחרי זה היא התברר כלא בכוונה) בצורה מאוד חזקה שחוויתי בתור פגיעה ישירה: אמונה מגבילה שאני פגום ומנותק מהמציאות, ושאני מייאש אותה.
שמעתי אותה משתמש במילים קשות כמו "ממאבדת עצות" מולי-, "אם אני מרגיש נלעג ממנה אז סימן שיש פה כשל מערכתי"
מה שהתפרש אצלי כנטישה דווקא בזמן שאני נזקק לתיקוף ממנה.
ואחרי זה שאלתי אותה על זה ולדבריה הוצאתי את המילים מהקשרם.
ונכון אני מבין את זה שטיבעי שטיפול יציף מחדש את כל הפחדים והטראומות, יאתגר אותם ואת האמונות המגבילות, ואני מבין שאני מוציא פה דברים מהקשרם, ואפילו באותו רגע..
אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאלה עולים על ידה באופן שאני לא מצליח להבין כיצד מקדם אותי, ובאופן שמפקיר אותי "לבד במערכה" ומעצים את הקושי שלי לסמוך.
ואפילו שהיא לאחר מכן התנצלה ולא ידעה שלקחתי את זה ככה, מה שמצד שני גורם לי להרגיש שאולי היא לא יודעת מה היא עושה.
והמקרה הזה השאיר אותי עם תיסכול על איך המטפלת לא שמה לב מבעוד מועד לאיך זה משפיע עליי ? האם אנחנו לא מכירים מספיק זמן כדי שהיא תדע מה הטריגרים שלי, ולא תלחץ עליהם בטעות ? אלא אם כן זה משרת משהו ?
ואפילו באותו פגישה ובפגישה שקדמה לזו בדיוק מצאתי את עצמי מדבר על אותם טריגרים, ועוד באותו פגישה והיא מעוררת אותם שוב, אפילו אם זה ללא כוונה...
אבל הרגיש לי פרדוקס שמצד אחד היא מעודדת אותי להודות שאני פגוע ומרגיש נלעג עד עומקי נשמתי, ומצד שני אני הרגשתי שהיא לא הייתה סובלנית ושזה שומש נגדי בתור מתקפה כמעט, או כתירוץ לחווית הנטישה שספגתי ממנה.
אבל אחרי זה לכאורה "ישרנו את ההדורים", והפחד מנטישה פחת.
אבל אני מבין שזה בעצם עוד דפוס חוזר אחד מיני רבים, ואני נותר תמיד עם התחושה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ואני מוצא את עצמי מוטרד מזה, ומרגיש חריג, ואולי שמשהו בי (שוב) פגום או לא בסדר, אם אני מעורר אצלה תגובות שכאלה.
וזה מחזק אצלי עוד אמונה מגבילה שיש לי שאני בלתי ניתן להבנה, ועוד אחרי יותר מ 20 שנה של גימגום זה מאוד חזק אצלי.
4. ולאחרונה היא "משקפת" לי לאור המשבר אמון הזה, "שלא משנה מה היא תעשה היא תמיד תרגיש ממני שהיא לא בסדר", וזה מותיר אותי תלוי באוויר, ומבולבל מה אני אמור להסיק מזה.
האם היא גם מטילה עליי עכשיו את האחריות לרגשות שלה ? או שקשה לה איתי ? אני מנסה לחקור את עצמי אז אני מתעלל בה ? אני גרום לה לסבול ? אני צריך לסרס את עצמי מלדבר על נושאים קשים ?
וגם במקרה הזה היא טוענת שלא לזה התכוונה, וסה"כ תפקידה הוא לשקף את הדברים, ושאני צריך לדאוג לעצמי ולא לה, ורק צריך לדעת את זה....
(את הנושא הזה לא הספקתי עוד לחקור עד הסוף כיון שהיה ממש לאחרונה)
ושוב, זה מעלה שאלות על טיב היחסים לכל אורך התקופה הזו.
ברור לי שטבעי שיהיו פערים, אי הבנות, פרשנות שונה בנינו, שנינו אנשים נפרדים עם מטענים אחרים וחוויות חיים אחרות. .
אבל אני תוהה לעצמי האם נחצה פה גבול שהוא יותר מידי ?
גם אם הכוונות של המטפלת שלי הן הכי טובות שאפשר, אולי משהו בנינו לא עובד טוב, וזה פוגע בטיפול שלי ?
אולי גם על סמך זה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ומההיבטים השונים שלי בצורה כזאת ועוד בשלב הזה של היחסים בנינו לאחר יותר משנתיים וחצי..
האם זה מה שאני צריך ?
אולי מטפל/ת טוב/מקצועי מספיק לא היו צריכים להיות מופתעים כל כך ? אולי היא לא מנוסה מספיק ? כיוון שלהבנתי התגובות שלי הן די אופייניות לאדם במצבי עם פוסט טראומה והורים נרקסיסטים, ובכל זאת היא מופתעת.
ברור שאני לא אבקש ממנה להפסיק להיות מופתעת כיוון שזה לשקר לעצמי, וכמו שאני לומד להכיר ברגשות שלי, לא הגיוני שאני אבקש ממנה שהיא תדחיק את את התגובות והרגשות הטבעיות שלה…
אבל לפעמים כל הדפוסים האלה מרגישים לי משהו פרדוקסלי, אם המטרה הטיפולית שלנו היא ליצור מרחב בטוח.
