ואז שאני משתף אותה בתחושות שלי לגבי המשבר הזה ובחווית הללו, היא כן תביע אמפתיה ותצטער על החוויה שלי, ועל זה "ושאיך שהיא בחרה להתנהג לא פגש אותי במקום שההיתי צריך באותו רגע."
אז ואנחנו מבינים שיש בנינו אי הבנה וכו', לכאורה מיישרים את ההדורים, והיא מתקפת אותי.

ולכאורה הכל כבר צריך להיות טוב ויפה, התשובות שלה הגיוניות סה"כ, ואמורות לספק אותי…
ואומנם היא אמרה לי כבר שהיא לא מצפה את זה ממני, אבל אני בעצמי כן מרגיש שאני צריך כבר לסלוח, להמשיך הלאה, אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט…
ועצם זה שאני לא מצליח לעשות כן גורם לי להרגיש קטנוני, ואובססיבי, סוג של קמצן שלא יכול להמשיך הלאה, ולסלוח, וכפוי טובה שהיא סבלה אותי עד כה, ושמתי שהוא אני אמאס עליה.
וכן גם על זה ודיברנו...

מדוע התיקופים האלה לא מספיקים לי ? מרגיש שזה מתנדף עם הזמן כמו מים שזולגים מכף היד.
אולי שבוע בין פגישה לפגישה זה מספיק זמן כדי לשאול את עצמי אם זה אמיתי בכלל מה שקרה, אולי יכול להיות שהסיבה הפשוטה היא שזה בגלל שהאמון שלי נשבר.

רצית לציין גם שאני ללא שום ניסיון מקדים בעולם הטיפולים -
מה שכנראה מוסיף לתחושת הבילבול, ואני נמצא בשלב שאני מתלבט אם המשבר הזה זה על רקע חוסר כימיה ביני לבין המטפלת, אולי הציפיות שלי לא ריאליות, או שקרה משהו והיא איבדה את הסבלנות שלה כלפייי.

או שאולי היא לא מספיק ממוקצעת בתחום שאני מתקשה בו.
ושהמטפלת שלי כנראה פשוט לא מבינה איפה היא פוגשת אותי בהרבה מקרים, ומה זה אומר להיות ילד להורים נרקיסיסטים, גם לאחר השנתיים וחצי שאנחנו נפגשים.
או רקע סמוי נוסף הוא הקושי שלי בלתת אמון ולסמוך, גם אני מאוד רגיש לדחייה באופן כללי -
רגישות שגורמת לי לשחזר מהעבר תבניות ביחסים להרגיש לא רצוי בטיפול, ולהרגיש נטל כפי שהרגשתי בתור ילד על ההורים..
מה שמקשה עליי להמשיך הלאה.
אני לא יודע כמה אני יכול להגיד כמה היחסים בנינוו היו חזקים, וכמה אני מרגיש בטוח, מערכות יחסים זה משהו שנמנעתי ממנו כל החיים, וקשה לי לסמוך, ואפילו לשמור על קשר עין עם המטפלת שלי ובכלל גם לאחר שנתיים וחצי.
ואולי היחסים בנינו יותר שיטחיים ממה שרצתי להאמין ? . ואולי לאורך כל הזמן החיבור בנינו לא באמת היה כל כך טוב כמו שחשבתי, והמשכתי למורות הכל, כי הסתנוורתי מקצת תיקוף ואמפתיה לראשונה בחיי…? איך אפשר לדעת, חוץ מלהמר שאני לא אפגע שוב, או (יותר חשוב) שזה הטיפול והמטפלת שנכונה לי ?

אבל מצד שני כן אני מפחד לאבד אותה, ואת האוזן הקשבת שחשבתי שמצאתי לעצמי,
והשאלה אם זה יהיה חכם להתעקש על הקשר הזה, או שאולי הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך הלאה,
או שאולי הנטייה שלי לברוח מקונפליקטים ואינטימות מדברת.
ואני ותוהה לעצמי אם בכלל יהיה לי את הכוחות להתחיל מהתחלה עם מטפל/ת אחר/ת,
אני אפילו מוצא את עצמי אפילו מתבייש בזה שהמשבר הזה צץ בשלב כזה מאוחר, וכועס על עצמי שאולי התעלמתי מכל הסימנים המקדימים.
ומותש מנטלית מהעניין, בין אם הוא הזדמנות חיובית לצמיחה או לא…


ומצד שני גם עולות מחשבות שאולי זה לא חייב להיות ככה,
אולי אני צריך לסלוח לה, אולי עבר עליה יום רע באותו יום ?
ואולי אני צריך כן לתת לזה סיכוי, ולהפסיק להשליך כל מיני משמעויות לסיבה שהיא מופתעת מהתגובות שלי, ולהפסיק לתלות בזה את הדימוי עצמי שלי, ולקבל את עם עצמי שעדיין יש לי לגיטמצייה לתחושות שלי, שהם כן הגיוניות לחוויות חיים שעברתי, אפילו שהיא מופתעת ממני (אני מקבל את זה מהמטפלת שלי אבל לא מספיק.)
ורק אז אני יצליח להשתקם מזה לאט לאט.
אני יודע שהפוסט הזה ארוך בצורה היסטרית, עם יותר מדיי שאלות לא מצפה לתשובות לאחת אחת.
יותר מהחוסר ודאות, הכעס והכאב, מפריע יותר התחושה שלי שאני מרגיש תלוי באוויר.
מה גם הפנתי כמעט את רוב הסוגיות האלה למטפלת שלי, עדיין אני נשאר בסימני שאלה,
אולי "כנראה זה החיים" ואין תשובות להכל.
וברור לי שלא את וולא היא יכולים להחליט בשבילי מה לעשות והאם לנסות לסמוך עלייה מחדש,
ושום תשובה שלה כנראה כבר לא תרפא את המשבר הזה ותענה על הסימני שאלה, כל עוד האמון שלי פגוע
זו תהיה חייבת להיות אך ורק בחירה שלי לנסות ולשקם אותו.

בכל אופן אני ממש מודה ומעריך את העבודה שאת עושה, אני חושב שזה מלאכת קודש.
מודה לך שקראת עד פה.
אני מוצא את עצמי קורא הרבה ומתרשם מהחוויות של אנשים אחרים ומהחוות דעת שלך.
ואני מרגיש פחות לבד, ומבין היום לעומת העבר שבו הייתי מאוד מבודד -
שהרבה מהמצוקות הרגשיות שלנו הם אוניברסליות ומשותפות במהותן, להרבה אנשים ואצל כל אחד באופן קצת שונה.