היי, בטיפול כשנה. אצל מטפל שאני לרוב חווה אותו כקשוב, אמפטי ואנושי.
אני אדם מופנם ומתקשה לדבר בטיפול, אם כי מדברת יותר מפעם.
בפגישה האחרונה כמעט שלא דיברתי ואני מניחה שזה תיסכל את הפסיכולוג. והוא אמר לי שאני לא נעזרת בו ושהוא היה רוצה שאמצא דרך להיעזר בו.
לדעתך, האם נראה לך שהוא מנסה לאמר לי שמקומי לא שם ושאני בעצם לא יכולה להיעזר בו, כלומר האם נראה לך שהוא מנסה לרמוז לי שאולי כדאי שנסיים את הטיפול??? לא נראה לי שבא לי לראות אותו יותר... חשה נזופה... האם הוא הרים ידיים??? האם הוא התייאש?
מודה לך,
שלום לך. אני יכולה לדמיין כיצד התחושות שהתעוררו בך מעוררות מחשבות על סיום, אך גם שמה לב בדברייך ל"קפיצה" בין אמירתו של הפסיכולוג, שאפשר לשמוע בה גם הזמנה ונכונות לעזור, לבין חוויתך שאת מתסכלת, מייאשת ולא רצויה. לאור זאת, אני חושבת שלא כדאי לוותר אלא דווקא לשתף את המטפל בתחושות שהתעוררו ולברר אותן יחד. במקרים רבים ההתבוננות המשותפת יכולה להבהיר, להקל ובעיקר- לדחוף את הטיפול ואת הקשר קדימה, באמצעות עיבוד של המתרחש ב"כאן ועכשיו" של הקשר הטיפולי, וחקירה של האופן בו הוא מייצג חלקים וחוויות נפשיות לא מודעות. יכול להיות שיהיה לך לא קל לשתף, לאור המופנמות שאת מתארת, אך אני מאמינה ששיח מסוג זה יכול לתרום משמעותית, בטווח הארוך. ליטל
