היום הייתי בביקורת אצל הפסיכיאטרית במרפאה שבה הייתי באשפוז יום.זה מסדרונות נפרדים וליחידת האשפוז יש גם דלת שמנתקת אותה משאר המרפאה.ובכל זאת...פגשתי בין המסדרונות את הרופאה מהאשפוז שהייתה מאד משמעותית עבורי.זה שימח אותי ומילא אותי בתחושת חום אבל מעט אחכ, כשסיימתי את הפגישה הקצרצרה שלי היה לי קשה לעזוב וללכת..זה עשה אותי עצובה ועורר מחדש את הגעגועים שכבר הצלחתי להתגבר עליהם.
את יודעת,היא אמרה לי בשיחת השחרור שאני תמיד יכולה לבוא לבקר ושהם תמיד שם מעבר לקיר..אבל אני ידעתי שלא אבוא.ידעתי שלא יהיה לי טוב להיכנס לשם על תקן מבקרת ושזה יכאב מדי.אז אני באמת לא נכנסת לשם.
אבל לקחתי בחשבון שבין המסדרונות אני עלולה לפגוש אותם מדי פעם..הופתעתי היום שזה עשה לי ככ עצוב, אפילו שכבר עברו כמעט חודשיים מהשחרור..
זה גרם לי לחשוב על המטפלת שלי שאני רוצה להגיד לה שאני רוצה שלא ניפרד אף פעם.
שלום לך.
נדמה לי שלא אחדש הרבה בדבריי מאחר ואת חשה זאת בעצמך, אבל יש משהו טבעי בעצב שאת חשה. האשפוז היה משמעותי כל כך ואף מתחבר למקורות תמיכה אחרים בחייך כמו המטפלת שלך, כך שהמפגש הוא עם המחלקה הוא באופן טבעי טעון ולא סתמי. אך נשמע שבתוך כך את שומרת על עצמך ולא מגרה יתר על המידה את העצב, וטוב שכך.
ליטל
