אני כל כך מנותקת ובודדה וכל דבר חסר טעם. אני יודעת שאני צריכה עזרה. אני מנסה להתקבל ללימודי רפואה ונרשמתי במקביל לתואר אחר כי אני יודעת שאני לא אעמוד בעוד שנה בבית של ההורים בלי מטרה. אז עכשיו אני לא יודעת מה אני אעשה או אפילו איפה אני אגור בעוד חודשיים ופרקטית זה מקשה עלי לקבל עזרה. חשבתי שכל מה שאני צריכה זה לשרוד עד שאני אעבור לגור איפשהו והתכוונתי להתחיל אולי עוד טיפול. אבל המחשבה הזאת נראית לי עכשיו כל כך מטופשת, כמו תקוות שווא שבגללה אני ממשיכה לסבול. אני כבר לא בטוחה אם אני באמת רוצה להיות רופאה או שאני רוצה את זה כי אני סומכת על אני של פעם שרצתה את זה. וגם אם אני באמת רוצה את זה אני לא אהיה טובה בזה אז למה לעשות את זה בכלל? וגם ללמוד משהו אחר או לעשות כל דבר אחר אני לא רוצה. אני רק רוצה כבר לא להיות פה. אני רוצה באמת למות והמחשבה שאני אוכל להתאבד אחרי שאגלה שהתקווה שלי היא תקוות שווא מחזיקה אותי בחיים בינתיים. לפעמים, כמו עכשיו אני מבינה שזה כל כך טיפשי וכבר עדיף שאני אחסוך את זה מעצמי ואתאבד עכשיו. והסיבה היחידה שאני לא עושה את זה זה כי אין בבית מספיק תרופות כדי שאני אמות לפני שמישהו יבין שלא הגעתי לעבודה. כמובן שדאגתי שלא יהיו מספיק תרופות בבית בגלל הרעיון המטופש של להחזיק את עצמי פה עוד קצת.. כשאני קוראת את מה שכתבתי עד עכשיו אני חושבת שזה נשמע כאילו נקודת המבט שלי לא אובייקטיבית. אז אני חושבת שאני צריכה להבהיר שאני לא טובה עם אנשים, הקושי הזה מורגש עכשיו יותר מתמיד ואני לא רואה איך לשנות את זה. אני חושבת שזה יפריע לי להיות רופאה טובה. אני אמצא את עצמי מעמידה פנים וזה יהיה מאוד מעייף. ואני לא אדע איך להתנהג בסיטואציות מסוימות ואז אני ארגיש אשמה על איך שהתנהלתי בפועל. אולי אני כמו רובוט ובגלל זה הטיפול הקודם לא עזר לי. למרות שהמטפלת לא ידעה להתמודד עם דברים שהעליתי, כנראה שחשוב יותר זה שלא באמת נוצר בינינו חיבור וזה באשמתי. אז אם זה כי ככה אני אז שום דבר לא יכול לעזור לי..