שלום שוהם.
אני שומעת בדברייך גם את הפחד ליפול והעייפות מהמאבק, וגם את היכולת לראות את המקומות בהם התקדמת והשגת ובהתאם- את הרצון החשוב והבריא לא לחזור אחורה.
תהליך החלמה מאנורקסיה ומכל קושי נפשי הוא ממושך ולמרבה הצער לא מתקדם רק קדימה אלא זז, במקרים רבים, קצת קדימה וקצת אחורה, לסירוגין. זה כואב וקשה אבל מה שאפשר לעשות הוא מצד אחד לקבל את העובדה שיש גם נסיגות ולא לכעוס על עצמך או להיבהל מהן יותר מדי ומצד שני- לחשוב איך את יכולה להיאבק בדחף ליפול. אני מבינה מדברייך שמה שמקשה הוא תחושת חוסר ההבנה ולכן מציעה לנסות להרחיב את מעגל התמיכה- לפנות לטיפול, ובמקביל לפנות לעזרה אנונימית בצ'טים או טלפונים (ער"ן, על"ם) בהם דווקא האנונימיות מאפשרת לא פעם הבנה וקשב "נקיים" ורעננים. אפשר גם להיעזר בכתיבה לעצמך או בפורומים של מתמודדים. בכל מקרה, כדאי לחזור ולהזכיר לעצמך שכמעט בכל תהליך החלמה ושיקום יש "נפילות" וקושי, והופעתם אין משמעה שכל מה שהשגת אבוד.

ליטל