שבוע טוב!

אני ובעלי התגרשנו בגיל מאוחר והבן לקח את זה קשה .. בכלליות הוא מדחיק ולא נוהג לדבר על דברים רגשיים עונה תשובות כמו "יהיה בסדר" ו"לכולם קשה" אבל לא מדבר על עצמו , על מה הוא צריך ומה קשה לו ספציפית..

לאחר הגירושין הבן היה מקלל ופוגע בי הרבה וזה מאד השפיע על הקשר בינינו גם זמן רב אחרי שזה נפסק . היום איכשהו חזרנו לשגרה אבל אני עדיין מחכה לסליחה מסויימת ממנו, שיבין שלא עשיתי דבר רע כלפיו

הוא מבחינתו לא נוגע בנושא וכל נסיון שלי אני מרגישה שהוא מתרחק יותר, חושבת שאת הקשר שהיה אז לא יהיה ניתן להשיב אף פעם שמשהו שם נהרס ואינו בר תיקון

מעבר לזה למראית עין אנו מדברים, צוחקים לפעמים ומשתפים על כל דבר מלבד רגשות

האם לדעתך ההתעקשות שלי על התנצלות היא טובה או שעלי להבין שיש מקרים רבים שאדם מצטער ומתחבט הרבה בקושי אבל לא מסוגל לבקש סליחה ?

האמת שקשה לי מאד שהוא לא מתנצל על הדברים שאמר ולתחושתי כל עוד הוא לא מתנצל הכל בפנים חי ובועט והוא שוב יכול להתפרץ עלי ולפגוע

מצד שני אני מבינה שיש דברים בהם סליחה היא רק למראית עין ויש פעמים הפוכות בהם אין התנצלות בפה אך הכאב על מה שנעשה הוא קיים

יש איזה דרך הפוכה ולא ישירה להבין מה קורה ואיפה אנחנו עומדים, חשוב לי שהדברים שנעשו יקבלו מחשבה כי כרגע אני פגועה ובאי ודאות