שלום רב,
קודם כל רציתי למסור תודה על קיומו של פורום זה וכל ההשקעה והמענה שניתן לשואלי השאלות. אני מאמינה שהוא בעל ערך רב ועוזר ללא מעט אנשים שזקוקים למענה אם לא לפחות למענה זמני ותמיכה רגשית כלשהו בשאלותיהם.
אני בת 27 ונמצאת כבר שנתיים וקצת בטיפול אצל עו"ס קליני בטיפול פסיכותרפיה מצד קופת החולים. אני נכנסתי לטיפול מרצוני האישי בעקבות רגשות של דיכאון. אני מרגישה שאני סובלת מדיכאון קליני (MDD) ועונה לכל הסימפטומים כבר שנים. היום, אני מרגישה במצב רגשי שבו אני נמצאת בדיכאון רב יותר לקראת סוף התהליך הטיפולי מאשר כשהתחלתי את הטיפול. לא נעים לי עם המטפל שלי כי אני מרגישה שהוא ניסה איתי הרבה ואני מודה לו על כך אבל יש בתוכי רגשי אשם שלא השתפרתי כמו שהוא ואני היינו רוצים ושאני עדיין אובדנית.
אני מרגישה שאני רוב הזמן אם לא כל הזמן בהרגשה אובדנית ושבטח טוב יותר למשפחה ולחברות שלי בלעדי. אני מרגישה שהרגשות והרצון לזוגיות וילדים "מתו" וכבר מעל לשנתיים אני לא רוצה לצאת לבלות ולהיות חברותית אפילו עם החברות שלי ומעדיפה להישאר לבדי ומסתגרת בבית. ביחס לחיי החברה, אני לוקחת את זה כ-"מטלה" שאני עושה יותר בשבילן כי לא נעים לי ושאני בסוף לא מרגישה שאני מסוגלת להינות ורק מוצפת באנהדוניה תמידית. כמו כן, אני סטודנטית כבר 3 שנים פלוס ומתקשה עם המוטבציה בלימודים עוד מההתחלה ולא מסוגלת להינות כבר מהלימודים...בעקבות כך, אני מרגישה שהפוטנציאל שלי מתפספס ושאני לא אוכל להגשים את החלומות שלי ומשמה שאין לי מקום בעולם.
בטיפול עם המטפל שלי הוא פשוט אמר לי שאין באמת פתרון קסם ושאני סך הכל לבד ושזה מה שיש. הוא מדגיש לי הרבה לאחרונה על כמה שאני כמו כולם באמת "לבד" בעולם. כמה שניסיתי להיות בסדר ולהבין את הגישה הזאת, זה מציף אותי גם בהרגשה קיומית קשה ואובדנות עמוקה. באמצע הטיפול הוא אמר לי שזה מדינה דמוקרטית ושאני יכולה לעשות מה שאני רוצה כולל "להתאבד". לקחתי ללב. מאז, שיתפתי זאת עימו ושהיה לי עצוב שהוא אפילו לא הביע איכפתיות שאני דווקא כן אתקיים.
למרות כל זה, אני מרגישה אבודה ושאין לי למה לקוות בחיים. אני מבינה שקשה "למצמם" חיי אדם לכמה קטיגוריות אבל קשה לי לראות ולהבין מה נשאר אם - אני לא רוצה זוגיות יותר, לא רוצה ילדים יותר, לא מצליחה לבנות לי קריירה ומתקשה בלימודים ומרגישה אובדנית כל הזמן כבר כמעט 6 שנים ברציפות; לפעמים הרגשות והמחשבות האובדניות נמשכות כל פעם במחזוריות של 3 שבועות ברציפות...בוקר, צהוריים, ערב, כל הלילה ונרגעות יום יומיים ומתחילות מחדש/חוזר חלילה.
אם יש דבר אחד שאני לא מצליחה עימו זה באמת הרגשות והמחשבות האובדניות הללו ושאין לי חשק לחיים. אני לא מצליחה לפתור ולהתעלות על הרגשות הללו. אני לא יודעת איך להוסיף חשק לחיים כשההרגשה הגוברת הוא שקשה לי ושאני לא רוצה להיות כאן ושאני אובדנית.
אשמח לדעתך המקצועית,
בתודה לך מראש על המענה ותשובתך!
שלום שיר.
אני שומעת בדברייך את העייפות, ואולי גם את הייאוש מתוך התחושה שדברים לא יכולים להשתנות באמת.
אני מתארת לעצמי כמה קשה לשאת את התחושות האלו.
לצד זאת, אני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שני היבטים מרכזיים. ראשית, סיום טיפול המתקרב מביא איתו במקרים רבים תחושות של יאוש ואפילו נטייה מסוימ למחיקת ההישגים והשינויים שהתרחשו בטיפול. אני כמובן לא יודעת אם זה רלוונטי לגבייך, אך כדאי לבדוק האם יש הרעה במצב או עלייה בתחושות הייאוש והדיכאון סביב הסיום המתקרב.
כמו כן, מחשבות אובדניות- לפחות כפי שאני תופסת אותן- הן במקרים רבים לא רק "סימפטום" לסבל הנפשי ולרצון להפסיק אותו אלא מייצגות גם היבטים נוספים בחיי הנפש. היטים אלו נוטים להיות חמקמקים וקשים לתפיסה ולכן דורשים במקרים רבים שנים ממושכות של טיפול עד שניתן לעבד אותם וכך להניע שינוי משמעותי נוסף. במובן זה, שנתיים של טיפול הן זמן קצר יחסית.
מול הדברים האלו, אני חושבת שעם כל הקושי הכרוך בכך, לא כדאי להפסיק את הדרך הטיפולית. אני מאמינה אמונה עמוקה באפשרות להנעת שינוי, גם אם לעתים נדרשים לכך זמן ממושך ומספר טיפולים. לכן, במקביל לעיבוד הפרידה, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לטיפול נוסף בהמשך, אולי באינטנסיביות גבוהה יותר, ולהמשיך לנסות ולהבין מדוע המחשבות האובדניות עמידות כל כך.
ליטל
