היי, אני בטיפול כשנה. אני מטיבעי אדם מופנם שמתקשה לשתף ברגשותיו. הטיפול ידע עליות ומורדות. עד לא מזמן חשתי שלמטפל מאוד אכפת ממני, הוא היה קשוב, אמפתי וסבלני. הוא לא לחץ עליי. הוא היה שולח לי מיוזמתו הודעות ושואל לשלומי. אני מעולם לא שלחתי לו הודעה מיוזמתי, אלא אם כן הייתי צריכה לבטל פגישה. הוא הפסיק לעשות זאת לאחרונה. ואני תוהה מדוע, כי אני בתקופה קשה בריאותית ומוזר לי שהוא לא שואל לשלומי, כפי שנהג לעשות בעבר. ובלי קשר הפגישות האחרונות היו מאוד לא נעימות ואני מקבלת את התחושה שכבר לא אכפת לו יותר. הוא חסר סבלנות, כועס , לא נעים ואני כעת בתקופה מאוד רגישה ואני מאוד פגיעה ואין לי מושג מה גרם לשינוי. הפגישות האחרונות בוטלו. האחת בגלל בעיות בריאות שלי ואת השניה הוא ביטל. כך שנותרתי עם תחושה קשה. אני לא תמיד מדברת בפגישות ויש פגישות שנידמה שהשתיקה היא ניצחית. והוא אפילו לא מנסה להוציא אותי מהשתיקה וזה רק גורם לי להרגיש עוד יותר שלא משנה לו ושלא אכפת לו. ואני כועסת עליו ולעיתים אפילו שונאת אותו. ובאופן ילדותי ממש בא לי לבטל גם את הפגישה הבאה, כי אני כועסת ומרגישה לא מובנת. ולא נעים לי לשוחח על דברים אישיים עם אדם, שאפילו לא בודק לשלומי, למרות שלא נפגשנו 3 שבועות. מאוכזבת מאוד ופגועה , רק רציתי שיהיה אנושי. האין אנושי מזה, רק ציפיתי שישאל מה מצבי הבריאותי. תוהה היכן האנושיות?. מודעת היטב לכך שהקשר ביננו תלוי בדבר, ובאם לא אשלם, לא יהיה קשר. אבל עדיין, למרות הפורמליות, ולמרות הגבולות הנוקשים שיש בטיפול פסיכולוגי, שמעולם לא ניסיתי לחצות אותם, להיפך, אני מעולם לא הצקתי לו. מעולם לא התקשרתי ולא שלחתי הודעה. תוהה האם האנושיות פשוט מתה. האם יש לב פועם במקצוע הזה בכלל. האם אין רק קור ונוקשות וחוקים ומגבלות? היכן החום?, היכן הלב הפועם?, האין הפסיכולוגיה פשטה את הרגל וסופה להיקבר תחת מקצועות אנושיים יותר, בהם המטפלים מביעים יותר עניין ושותפות בחיי המטופלים, כדוגמת אימון אישי, טיפולי גוף נפש. האין סופה של הפסיכולוגיה לפגוע ולפצוע ולאכזב?
מצטערת על הדברים הקשים שכתבתי. אין מטרתם לפגוע. הם רק מביעים את הכאב שאני חשה.
*** אין לי מסוגלות לאמר לו את הדברים באופן ישיר. לעיתים הוא אומר שהוא לא מצליח להגיע אליי ואני מבינה שהוא מתוסכל מכך.