שלום, אני אזדהה כ"אני" מעכשיו, לא תכננתי לשאול שאלות באופן קבוע אבל מסתבר שזה מה שקורה, אני הבחור עם ההפרעת אישיות סכיזואידית (ממה שראיתי היחיד פה)

מאז האבחנה שלי החלטתי לעשות שינוי קיצוני באורח החיים שלי, מה שעצר ממני לעשות שינוי לפני האבחנה היה 100% ציפיות של אנשים ממני, לי לא אכפת מה אנשים חושבים עליי או כמה שהאישיות שלי סותרת את עצמה, לאנשים מבחוץ זה נראה כאילו זה מאוד הפריע ששניה אחת אני אתייחס אליהם נחמד (כדי להשיג מהם משהו) ואחרי שהשגתי אני לא מתייחס אליהם כי לא אכפת לי מהם יותר.

בהדרגתיות חזרתי להיות עצמי כמו שהייתי בגיל 10, אני כבר שכחתי למה התנהגתי בצורות מסוימות אבל פתאום כל הסיבות מופיעות מול עיני שוב, אני נראה מדוכא וחסר תגובה, כמו זומבי מבחוץ, לא מדבר עם אף אחד, אז אנשים מנסים לעזור ואני לא מגיב / מגיב רק כדי שיפסיקו, אנשים מתרחקים ממני בדיוק כמו כשהייתי ילד, אני מרגיש כמו פסל ולא מבין למה לאנשים אכפת איך אני נראה ולמה שזה ישפיע עליהם בכלל, בדיוק כמו פסל שיהיה בחדר ואנשים יכולים לא לשים לב ולהמשיך בחיים כרגיל, אבל זה משפיע איכשהו, אז אני כל הזמן בדילמה האם יש לי כוח לעשות שוב את ההצגה שעשיתי כל החיים שלי ולהשתתף בשיחות על ידי זריקת הערות מבחוץ וככה להוריד ממני את העול הזה של אנשים שעסוקים בי או להתבודד וזהו.

עם הזמן התחלתי לבחור להתבודד כל פעם שהדילמה עולה בי, ופשוט הגעתי למצב שאני נואש ליחס ואין לי מאיפה לקבל אותו, אני מותש מידי בשביל לעשות הצגות כדי לקבל אותו, ובנוסף ההצגות האלו משפיעות לי על הטיפול כי במקום לטפל בעצמי אני מבזבז הרבה זמן בטיפול כדי לנוח מהשבוע.

אם יש פיתרון או טיפ לזה אשמח, האמת שהסיבה העיקרית לפוסט היא יחס, יותר מאשר טיפים, אני מודע שאין הרבה לעשות