כבר כמה שנים שמדי פעם אני חותכת. אבל רק מדי פעם ולפעמים גם הרבה חודשים שלא. ואף פעם לא עמוק. תמיד הרגשתי שזה בשליטה, שאני לא חייבת לחתוך, שפשוט הכל כל כך חסר טעם שאין שום סיבה למנוע מעצמי. אני לא בטוחה למה אני חותכת או במה זה עוזר לי אבל עכשיו אני כבר בטוחה שזה עוזר. היום שכבתי במיטה, לא מסוגלת לקום, לא מסוגלת להכיל את מה שבתוכי, רוצה לבכות אבל לא יכולה. רציתי באמת באמת להרדם ולא להתעורר לעולם. הייתי צריכה לעשות כל מיני דברים וחשבתי על לחתוך ולא הייתה לי האנרגיה לקום לא לזה ולא לזה. ואז הייתי צמאה והיה בקבוק מים ליד המיטה. אז התישבתי כדי לשתות ממנו. ואחרי שכבר ישבתי הייתי מסוגלת לקום רק כדי לחתוך. חתכתי כמה חתכים לא עמוקים במיוחד ואז חתכתי אחד עמוק יותר מבדרך כלל. זה הפתיע אותי למרות שהתכוונתי לזה. הוא גם חצה גלד אחר וירד ממנו הרבה דם. זה כאב יותר וליותר זמן. ואז הפסקתי לחתוך וספגתי את הדם ופתאום יכולתי לעשות דברים. כבר לא רציתי לבכות ולא הרגשתי שאני טובעת והלכתי להוריד כביסה. זה כאילו אני עושה את זה במקום להתאבד. אני חושבת שזה כבר לא בשליטה, שהפעם הייתי חייבת. ואני לא יודעת כבר מה לעשות. אני חושבת שאני מעבר לעזרה ושכל עוד אני חיה אני ארצה למות..
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על הסבל העמוק בו את נמצאת, אך בו זמנית שמחה לשמוע גם על החלק שמבקש לחיות ולהפסיק את הסבל- אמנם דרך פגיעה עצמית על נזקיה השונים, אך עדיין "במקום להתאבד".
אני כמובן לא מבינה מספיק מה קרה וקורה לך, אך באופן כללי מאמינה שפגיעה עצמית היא דרכה של הנפש לסמן אזורים כאובים הזקוקים לעיבוד. אזורים אשר אני מניחה ש"מסומנים" גם דרך הסבל העז שלך, הקושי לתפקד והמחשבות על המוות. במובן זה, אני לא חושבת שהרצון למות והסבל חייבים ללוות אותך תמיד אלא מציעה לראות אותם כמו עלייה בחום הגוף אשר מסמנת שמשהו לא בסדר ודורש מענה. כך, אולי, גם הנפש שלך מאותת בסבלה ש"משהו לא בסדר", משהו שצריך לתת לו יותר מילים ומקום.
איני יודעת אם את נמצאת בטיפול כרגע, אך מציעה ומקווה שתפני לטיפול במידה ואינך מטופלת, או שתשתפי בהקדם את המטפלת שלך בהתרחשות במידה ואת נמצאת בטיפול. מנסיוני, אני מאמינה שכאשר אזורי הסבל והכאב מעובדים, גם עוצמתם משתנה ויש מקום ליותר הנאה וחיבור לחיים.
אל תתייאשי.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע ומטפלים
