כתבתי כבר שאני מרגיש שהפסיכולוגית לא מתייחסת לבעיות שאני מעלה מולה כבר כמה פעמים וכמה קשה לי לבקש ממנה משהו אחרי שהיא מתעלמת או שוכחת בפעם הראשונה שאני מבקש, כי אני מפרש את זה בתור - זה כנראה לא מספיק חשוב לה, אם אני אבקש עוד פעם זה כבר הופך את הבקשה לאיזה טובה שהיא עושה בשבילי במקום שזה יבוא ממנה ומתוך הרגשת מחויבות כלפיי.

בפעם הקודמת דיברתי על חוסר היכולת שלי להתנגד לדברים שהיא מעלה כעובדות, לדוגמה שהיא שואלת ׳אתה מבין שההתנהגות הזו נובעת מ...?׳, כלומר היא כבר החליטה מה האמת, שההתנהגות נובעת ממה שהיא חושבת, אני רק צריך להסכים איתה, וזה חוזר בצורות שונות בטיפול.

הפעם הבעיה היא שבכל מפגש ראשון מתוך 2 מפגשים שבועיים אני מסביר לה שאין לי רצון מצד אחד לדבר איתה, אני מרגיש שהיא נוטשת אותי כל שבוע מחדש כי 5 הימים בין לבין מאוד קשים לי וחלק גדול מהזמן אני רק בוהה בתיקרה וחושב, הבעיה היא שאני מחליט להתעלם מהשנאה שאני מרגיש כלפיה כשהיא לא מעלה את הנושא בעצמה למרות שאני מזכיר לה שוב ושוב כמה קשה לי הנטישה הזו כל שבוע מחדש, אני מרגיש שאני חייב להתעלם כי אחרת הפגישה תתבזבז ואני לא אדבר איתה בכלל כל הפגישה, ופשוט אני אדפק מזה שהיא לא עושה את העבודה שלה בסוף, היא לא תידפק, בשבילה הכל ממשיך כרגיל, אבל אני אלך בסוף הפגישה הביתה עם תחושת פיספוס ותיסכול ועוד יותר עצבני עליה איך היא עוד פעם גרמה לי לבזבז פגישה שלמה במקום פשוט להעלות את הנושא הזה בתחילת הפגישה ולשאול "איך שרדת את השבוע בלעדי?", כי זה באמת מרגיש הישרדות.

בפגישה האחרונה שוב העלתי את האכזבה שלי ממנה ואז היא שאלה איך הייתי רוצה שזה יהיה (שוב), הסברתי לה איך, ואז היא שאלה אם אני רוצה לדבר על איך הרגשתי השבוע לגבי הנטישה אני כבר כל כך לא רציתי לדבר איתה, כאילו למה אני צריך אותה בחדר אם אני מכניס לה מילים לפה? אני יכול לעשות את הטיפול כבר בלעדיה.

צירפתי את המקרה הקודם כי השאלה היא מתי מחליטים שהמטפלת פשוט לא מתאימה?, אני מפחד מאוד להחליף מטפלת בגלל שאני לחוץ מאוד לשינוי בחיים שלי, ואני כבר לא יודע אם עדיף לסבול את זה