בילדותי אחותי הגדולה לא אהבה שהייתי מתבכיין וחשבה שאני תמיד מתבכיין כדי להשיג משהו, אני הרגשתי שאני מתבכיין כי באמת קשה לי, היא לא נתנה לגיטימציה לבכי שלי וכל הזמן אמרה לי שאני לא אמור לבכות מזה ומזה ומזה, ואני צריך להתבגר, באופן בלתי פוסק.

עכשיו אני לא מצליח להאמין שמגיע לי משהו, אני מפחד להרגיש כי אני דופק אנשים אחרים עם הרגשות שלי, אני לא מצליח לומר שמגיע לי לקבל דברים, גם אם הם מגיעים לי מתוך מוסכמה חברתית שברור שמגיעה לי באופן שווה כמו לכולם, אני ארגיש שלא מגיע לי.

בחדר ההמתנה לפסיכולוגית אני שוכב על הרצפה כי אני מרגיש מת נפשית, ואני יודע שאני מגפה שחורה כי בכל מסגרת חברתית אנשים מתרחקים ומפסיקים להגיע כשאני מגיע (מוכח "מחקרית" כבר, זה לא בראש שלי, בדקתי את זה)
הפסיכולוגית אמרה לי לא לשכב בחדר המתנה כי המזכירות מודאגות,
הפסיכולוגית כמובן יודעת שהחלופה היחידה שיש לי זה לא להרגיש כלום, זתומרת להתנתק מהרגשות שלי לטובת המזכירות האלו (שממש לא אכפת לי מהן או ממה הן חושבות), היא בעצם מבקשת שאתנתק מהרגשות בשבילן, ואז גם כשאני נכנס לחדר טיפול אני צריך לבזבז דקות מהטיפול בגלל שאני צריך להתחיל מחדש, במקום שזה יהיה מקום בטוח זה הופך להיות מקום בטוח בקצה הצוק.

באופן כללי אני מרגיש שהרבה פעמים אני לא מצליח לבטא את זה שאני מרגיש שמגיע לי משהו ואני מרגיש שהפסיכולוגית מנצלת את זה שאני מרגיש שמשהו לא מגיע לי, למרות שאני בטוח שכל אדם אחד יקבל את זה בלי לבקש בכלל מתוך המוסכמה החברתית.

מה דעתך על הנושא? הדברים האלו ממשיכים לעלות ואני כבר נוטה מאוד לכיוון החלפת מטפלת