אני קראתי קצת על מה אמור לקרות בעקבות לטיפול, ואני לא יודע איך אני אמור להתקדם, הטיפול הוא 2 פגישות בשבוע, אני חווה בערך פעם בשעה איזה משבר, אני לא יכול להציק לפסיכולוגית ולהתקשר כל דקה למרות שזה היה מציל לי את החיים, אני מפחד להיות בחוץ ומפחד להיות בפנים, איך המצב אמור להתקדם אם אני לא יכול להתמודד עם כלום בשום שלב של הטיפול, אני כל הזמן חסר אונים ורק שורד מפגישה לפגישה, איך דברים אמורים להתקדם כשאני במצב של הישרדות ביומיום?
זה לוקח את כל האנרגיות, הייתה תקופה קצרה שהייתי מתקשר לפסיכולוגית כל יום, ההישרדות הייתה הרבה יותר טובה ביומיום, הייתי נפתח יותר בקלות בטיפול, אבל עכשיו איך אני אפתח אם כל השבוע אני מרגיש שאני בסופו של דבר מתמודד עם הכל לבד, גם כשאני מרגיש שהטיפול היה טוב אני לא יכול לסמוך עליה כשבסופו של דבר מתי שחשוב היא לא שם ואני צריך להחזיק את זה עד הטיפול הבא
שלום לך.
ראשית, נשמע שיצרת קשר משמעותי וחזק עם הפסיכולוגית שלך וטוב שכך, מאחר וקשר טיפולי טוב מבשר במקרים רבים את הצלחת הטיפול, גם כאשר התהליך איטי וממושך.
מעבר לכך, אני מבינה את התסכול והדאגה, אך כדאי לקחת בחשבון שבמקרים מסוימים התהליך הטיפולי עוב דרך תקופות של קושי ותלות רבה במטפלת . תקופות אלו בונות אמון וקשר חזק אשר לאט לאט "מחלחלים" פנימה עד שנבנית יכולת טובה יותר להסתדר לבד. בתקופות מסוג זה כדאי לפעול בשני מישורים. במישור המציאותי, כדאי לחשוב עם המטפלת האם יש צורך בבניית מערכת תמיכה רחבה יותר שתסייע לך (החל משיתוף של קרובים ובני משפחה כך שיהפכו לחלק ממעגל התמיכה שלך ועד למחשבה על טיפול תרופתי שיקל על עוצמות הכאב בתקופה זו). במישור רגשי, למרות הקושי, כדאי להשתמש בתחושות המכאיבות שמלוות אותך כדי לחקור יותר ויותר לעומק את עולמך הפנימי- את חוויותיך בקשרים ולבד, ואת תחושותיך בכלל. במקרים רבים, התבוננות מעמיקה זו אמנם לוקחת זמן, אך מביאה לעיבוד חלקים נפשיים חשובים אשר רק עיבוד שלהם והרחבת המגע איתם מאפשרת גם צמיחה ושינוי.
במילים אחרות, על אף הכאב, יתכן שהתהליך בו אתה נמצא הוא חשוב ומשמעותי, מעין "ירידה לצורך עליה". מציעה להעלות שוב ושוב את התחושות והדאגות מול המטפלת, ואני מאמינה ששיח זה יסייע לוודא שאתם בכיוון הנכון, ושהושי והכאב אינם לחינם.
ליטל
