אני שונאת את יום כיפור.שונאת חופשות.במיוחד את החופשות שלה.הפסקות בטיפול.
שונאת את הבנות שלה.שהיא שלהן תמיד.
שונאת את עצמי על זה שאני ככ תלויה בה וזקוקה לה.זה לא משתנה.
וזה גם מפחיד.ומה אם פעם נצטרך להיפרד לתמיד? ואם חס וחלילה יקרה לה משהו? איך אני אחיה.?.
חשבתי על זה שבשלוש השנים מאז התחיל הטיפול הנוכחי, היא אף פעם לא ביטלה או דחתה פגישה,בגלל מחלה או משהו אחר.
רק החופשות/נסיעות קטעו את הרצף.
היא אף פעם לא עייפה/שחוקה מדי בשביל להיפגש איתי.וזה לא מובן מאליו מבחינתי.
(אין לי בעצם שאלה.רק שיתוף בתסכול ובכעס אני מניחה...)
שלום לך.
אני יכולה רק להצטרף לכאב ולתחושות הנוספות... הכרה בתלות היא תמיד מורכבת, אני חושבת, ומערבת הן את הכרת התודה וההנאה מהטוב שבקשר והן את הפחד לאבד. כל כך מכאיב, אבל כל כך אנושי ומובן.
במובן הזה, אני יכולה רק לשמוח בשבילך על זכית והצלחת ליצור חיבור עמוק ומשמעותי כל כך.
מקווה שימי החגים, עם כל החופשות הנלוות אליהן, יעבור בטוב ובקלות עד כמה שאפשר,
ליטל
