הפסיכולוגית יודעת שאני לא מצליח לכעוס, לעיתים באופן ממש נדיר אני יושב בבית וכל נסיבות החיים הקשות מתאספות, אני מסתובב בבית הלוך חזור לא יודע מה לעשות עם כל הקושי, ובמקרים המיוחדים האלו אני מתקשר לפסיכולוגית, ולוקח לי זמן בשיחה עד שאני מצליח להתעצבן ולצעוק, אני באופן כללי נמנע מלראות את הצד השלילי של הפסיכולוגית כי אני יודע שזה יזיק לי, ואז פתאום כל החרא יוצא ואני מתחיל לצעוק
גם כשאני רותח מעצבים ואני צורח - כל משפט שאני מסיים מרגיש כאילו הוא מסתיים בשאלה מותר לי לכעוס ככה?, היא רק צריכה לומר מילה אחת בטון כועס וכל הכעס שלי יתמוטט ויעלם ברגע
וזה מה שהיא עושה, גם כשאני כותב אני מרגיש שאני לא מצליח להתלונן באמת, לפני כמה שניות ממש יכלתי לכתוב אבל פתאום זה נעלם, אני צועק שאני צריך להתעצבן ורק ככה אני מרגיש אמיתי ולא מזויף ואז היא עונה תשובות כמו "וזה מה שיעזור לך?", "אתה חושב שזה מה שיקדם אותך?"
כאילו עד שסוף סוף הצלחתי בכלל לכעוס היא מוציאה את כל הלגיטימציה שלי לכעוס עם איזה ציפייה רציונלית לא הגיונית, רק בגלל שהכעס שלי נגמר בסימני שאלה היא עושה את זה כי אני יודע שאנשים שיכולים לבטא כעס לא ירגעו מהסבר רציונלי באמצע הסערה, וגם אף אחד לא ינסה בכלל להרגיע מישהו במצב כל כך נסער! קודם יתנו לו להוציא הכל!, היא מנצלת את החולשה שלי ומכבה אותי כי אני תמיד בודק את הסביבה כשאני נסער ובודק אם מותר לי להמשיך להתעצבן, ואז אני לומד לפעם הבאה שאסור היה לי לכעוס.
אני כבר לא יודע... אני עושה כל מאמץ שאני יכול כדי לא לראות אותה באור שלילי כי החיים שלי כל כך בלתי נסבלים שאני לא מסוגל להתחיל מ0 עם מטפלת חדשה
חוץ מזה היא יודעת כמה קשה לי לבטא כעס ושאני באופן כללי לא מצליח להיות אמיתי בטיפול והרבה פעמים הטיפול ממש נתקע בגלל כעס שהצטבר שאני לא יכול להוציא עליה בגלל הטון הרגוע שלה שמחליט את הטונים בשיחה, ואז היא שואלת אותי איך הייתי רוצה שזה יעבוד אחרת וברור שאין לי מושג! היא המטפלת והיא יודעת שאין לי מושג מה אני רוצה, אני עדיין תינוק חסר אונים איך היא רוצה שאני אגיד לה מה אני רוצה, וכאילו כל עוד אני לא אומר מה אני רוצה אז לא קורה כלום, אז אני תקוע באותו מצב כי היא לא מנסה להבין בעצמה מה אני רוצה ולי אין מושג, אז תמיד נשאר דיסטנס כי אני מרגיש שכל דבר שאני אומר יכול לא להתקבל, אני ממש הולך על ביצים בטיפול ונזהר עם כל מילה שאני מוציא, ואז אני בעצם מוציא מילים שבכלל לא קשורים אליי
וזה אחרי שנה של טיפול!! אני עדיין לא מצליח פשוט לומר מה שאני חושב, לכל דבר שאני אומר אני בודק את התגובה שלה, והאם הייתי "מתאים" למה שהיא מצפה, וזה פשוט תקוע ככה, וזה הבעיה הכי גדולה שזה משגע אותי שהיא לא עושה כלום לגביה ובמקום זה שואלת אותי איך הייתי רוצה שזה יהיה, אז אם המטופל לא יודע להגיד מה הוא היה רוצה שישתנה אז פשוט משאירים את המצב ככה לאורך שנה שהמטופל ירגיש שכל מילה שלו צריכה לעבור פילטרים ואסור לה להיות קיצונית מידי? ובעצם כל המחשבות החשובות והקיצוניות ביותר לא עוברות את הסינון הנוקשה הזה, כאילו אם אני לא אומר בדיוק מה אני רוצה שום דבר לא יקרה מעצמו, זה מרגיש כבר כאילו היא עושה לי בכוונה.
אין לי שאלה ספציפית, אולי רק מה המחשבות על זה, ומי הצודק בסיטואציה, כאילו אני לא יודע איך זה "אמור" להיות ומה באמת "מגיע" לי לקבל, אז אני לא יודע אם היא מתעללת בי או שזה נורמלי
שלום לך,
נשמע שאת חווה תסכול משמעותי שעולה מתוך האינטראקציה עם המטפלת, ושאתה מרגיש שהיא לא מצליחה להבין את הצורך שלך בתוך הקשר. עולה מדבריך שחוויה זו של כעס שלא מקבל תיקוף מהסביבה החיצונית, או של כעס שהסביבה לא מצליח להכיל מוכרת לך, ושחוויה זו משתחזרת בתוך הקשר הטיפולי. ייתכן ושלב זה בטיפול הוא חשוב ומשמעותי, דווקא משום שמעלה תסכול גדול. ייתכן ותסכול זה יכול, במידה ויהיה מדובר באופן פתוח עם המטפלת, יוכל להפוך ל״קרש קפיצה״ לשינוי בתוך הטיפול, כאשר תוכלו להתגבר על תסכול זה יחד ולמצוא את הדרך לעזור לך בכל זאת לבטא את הכעס על אף הקושי והחשש מתגובת הסביבה. נשמע שהמטפלת שלך פתוחה לשמוע למה אתה זקוק ממנה, וזו אינדיקציה לכך שהיא מתעניינת ורוצה גם היא לנסות להבין, על אף הקושי להצליח לענות לה. מצד שני, ייתכן והקשר הספציפי עם המטפלת הזו אינו מצליח לענות על צרכיך באופן מתאים, ובכל זאת יהיה צורך לאזור את הכוחות ולעשות בהמשך שינוי במסגרת הטיפולית. בכל מקרה, אל תתייאש מלנסות למצוא מקום בו תוכל לבטא את החוויה הפנימית שלך, זה המפתח לשינוי.
בהצלחה,
יעל
.jpg)
