למה זה לא בסדר לוותר?
אני מרגישה מנותקת. ואני יודעת שמשהו מאוד לא בסדר אצלי. כל פעם שאני יוצאת מהבית אני חוזרת עם תחושה של אשמה, לפעמים לגבי משהו ולפעמים תחושה כללית. אז אני מפחדת לצאת מהבית אבל אני יוצאת בכל זאת כי אני לא יכולה לסבול את הריקנות והאי שקט שאני מרגישה כשאני בבית. אני מפחדת לפגוש אנשים כי בכל רגע הם עלולים לשים לב שהם לא מי שהם חושבים שאני, שאני מנותקת ושאני עושה הכל לא טוב. לפעמים אני פוגשת אנשים בכל זאת כדי לא לפגוע בהם.. זה לא היה ככה תמיד, גם לא בתקופות אחרות שחשבתי בהן על התאבדות. זה נהיה גרוע עם הזמן ולמרות כל זה רוב הזמן נראלי שאני לא מרגישה כלום. אני לא רוצה יותר להיות פה, אין לי אנרגיה יותר להתמודד. אני אפילו כבר לא יודעת מה הדברים שגורמים לי להרגיש קצת יותר טוב או שאני אוהבת לעשות, נראלי שאין כאלו.. וזה אומר ששום דבר לא יעזור לי.. אז למה אסור לוותר? זה לא שיגעון להישאר בשביל מציאות כזו? איך העולם עובד ככה שאנשים יפגעו מזה שאני אפסיק לסבול? הלוואי שהייתה מציאות בה זה היה בסדר לקחת המון כדורים ומישהו שאכפת לו ממני היה שם איתי, עוזר לי לעבור את הכאב והפחד שכרוכים בלמות
שלום לך.
אני שומעת בדברייך את עוצמות הסבל והכאב, ובעיקר את היאוש מהאפשרות להרגיש אחרת.
אני מתארת לעצמי כמה קשה להרגיש כך אבל גם מציעה לשים לב לכך שתחושות כפי שאת מתארת לעולם אינן מופיעות סתם. במרבית המקרים הן מייצגות תכנים נפשיים שעדיין אין להם מילים, ולנפש אין דרך לדבר ולעבד אותם. במובן זה, התחושות הקשות שמלוות אותך הן גם מקור לסבל אבל גם הזדמנות להבין משהו על נפשך ועל עולמך הפנימי ומשם, אני מאמינה, גם לצמוח ולאפשר לעצמך שינוי, הקלה והרחבה של היכולות- אם אפשר יהיה להקשיב לסיפור הנפשי, להבין ולעבד אותו. מאחר שלא קל לעשות תהליך כזה באופן עצמאי, אני מציעה לפנותבהקדם לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה גם לתמוך בך וללוות אותך וגם לעבד את מקור התחושות ומשם, לאט לאט, להניע שינוי נפשי.
בינתיים, ברגעי משבר וקושי, אפשר להיעזר גם בקו האנונימי של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) בצ'ט או בטל' 1201.
אל תאבדי תקווה.
ליטל
.jpg)
