אני נורא חוששת מהתחושות שלי. זה התחיל לי לפני יותר משבועיים. התחלתי להרגיש ריחוף, חוסר ריכוז תסכול בעבודה ובהתחלה לא נבהלתי כל כך. יום למחרת אני מתעוררת בבוקר עם חרדה גדולה והדבר הראשון שאמרתי זה שאני מרגישה מוזר ומרגישה שאולי הכל לא אמיתי. מאז אותו בוקר שזה קרה לי המחשבה הטורדנית הזו לא יוצאת לי מהראש ומלווה אותי לאורך כל היום ומתעצמת בלילה. אני כמעט בכל רגע נתון כל הזמן שואלת את עצמי את השאלות האם מה שאני רואה זה אמיתי? הסביבה, החפצים האנשים, האם אני באמת נוכחת כאן? למרות שאני רואה לנגד עיני את המציאות ואת הסביבה ואני מגיבה לה אבל אני לא מצליחה להתחבר, לא מצליחה לסמוך על המחשבה שבאה ואומרת שכן הכל אמיתי כי עובדה שאני רואה. אני מרגישה כאלו הראש נמצא במקום אחר. אני מנסה לפעמים לגעת בחפצים, לשים לב לתנועות שלי, להסתכל במראה ואני רואה אבל מרגישה שמשהו בי מעורער. קשה לי מאוד להסביר את מה שאני חווה. אני מרגישה שאני עושה כאלו הכל על אוטומט, אני בוהה ולפעמים נודדת ולא מקשיבה, שוכחת בקלות, חוששת לצאת מהבית שמא הניתוק יתעצם ומרגישה הרבה תסכול בתוך עצמי שאני אתקע עם המצב הזה. קראתי באינטרנט על המצב הזה והבנתי שהתופעה נקראת דה ריאליזציה.
הלכתי לפסיכיאטר והוא אכן אמר שזו התופעה שאני סובלת ממנה. אציין שאני סובלת שנים מחרדה חברתית, הפרעת אישיות תלותית הפרעה טורדנית כפייתית ומחרדה שהחמירה בחצי שנה האחרונה כנראה (אני משערת) עקב הפסקת הטיפול התרופתי בציפרלקס שהפסקתי לאחר 6-7 שנים של טיפול.
היום לאחר החזרה של החרדות, המחשבות והניתוק שהתחלתי להרגיש הפסיכיאטר המליץ להעלות את מינון הציפרלקס מ10 מג ל15 מג ובנוסף רשם לי חצי כדור בשם ריספונד.
אני מאוד חוששת מהכדור הזה כי הבנתי שהוא אנטי פסיכוטי ואני חוששת שיגרום לתופעות לוואי קשות ולנזק בלתי הפיך בשימוש לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. אני חוששת מהכדורים הפסיכיאטרים כל כך, כי אם מפסיקים הכל עלול לחזור ואני רוצה להתמודד עם המצב באופן טבעי, אם באמצעות תרופות טבעיות , טיפול פסיכולוגי ולא להיות תלוייה בכדורים כל החיים. התופעות לוואי שהרגשתי במהלך כל השנים שלקחתי ציפרלקס היו אדישות, עייפות, בחילות ותחושה שהכל טוב. ובחצי שנה האחרונה הכל פשוט חזר. אני כל כך חוששת מדה ריאליזציה, מהניתוק שאני חווה כרגע ואני לא מצליחה למצוא סיבה למה נכנסתי למצב הזה. אני בכללי סובלת מחרדות, מחשבות טורדניות, דאגות בלתי פוסקות, דיכאון, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני קמה פתאום בבוקר ומרגישה ספק לגבי המציאות, מתחילה לתהות לגבי האם הכל אמיתי? האם אני באמת כאן? ואני רואה הכל אבל לא מצליחה להאמין ולהתחבר. אני לא מבינה מה קורה איתי כבר כמעט חודש.
אני חוששת גם מזה וגם מהטיפול התרופתי שמא יגרום לנזק מאוד גדול בעתיד.
שלום רעות.
איני יכולה להחוות דעה לגבי הטיפול התרופתי מאחר ואיני מתמחה בתחום, אך את מתארת סבל משמעותי ומתמשך אשר אני מתארת לעצמי שגם לו יש השפעות שליליות על נפשך וגופך. לכן, אני חושבת שהדבר המרכזי שחשוב להתמקד בו כרגע הוא איך לצמצם את הסבל והסימפטומים בכל האמצעים העומדים לרשותך, וכשתגיעי לגשר של "גמילה" מהתרופות, תעברי אותו. טיפול תרופתי שהומלץ על ידי פיסכיאטר אמור להיות פתרון טוב, אך הוא אינו מספיק- הטיפול התרופתי מצמצם את הסימפטומים אך אינו מציעה מענה ועיבוד של גורמי העומק העומדים בבסיסם, ולכן חשוב מאוד בעיני למצא בהקדם טיפול פסיכולוגי שיאפשר לך לעבור תהליך זה ויספק תמיכה וליווי.
אני מאמינה שבאמצעות שיח טיפולי אפשר יהיה גם לדייק יותר את הכיוון הטיפולי שמתאים לך, ואולי גם להקל על החרדה מפני הטיפול התרופתי אם תחליטי שזה הכיוון שנכון לך.
ליטל
.jpg)
