היי :)
כתבתי לפני מספר ימים בפורום, בת הזוג שלי נכנסה למשבר ולתקופה אפתית בעקבות חוויה שהיא עברה לאחרונה, שקשורה לטראומה מהעבר.
אני מאוד מנסה להיות שם בשבילה, ולשאול אם היא צריכה אותי או לבוא אליה להעביר איתה את הזמן או את הלילה. לצערי קשה לה לבקש עזרה, לכן רוב הפעמים היא מסרבת, אבל במקביל נוצר מצב שהיא מרגישה שאין לה בן זוג שהיא יכולה לסמוך עליו, למרות המאמצים שלי להראות לה שיש.
היא אמורה בימים הקרובים להתחיל טיפול, אבל בינתיים עלה מהצד שלה הנושא של פרידה.
עד כה לי היה מאוד טוב בקשר, והנחתי שגם לה, למרות שמסתבר שהיו קשיים שיכלנו לדבר עליהם מוקדם יותר או לעשות אקסטרה מאמץ.
הנושא של הפרידה עלה מהסיבה שהיא צריכה זמן לבד, בטענה שרק ככה בלי התחייבויות היא תוכל לעבוד על עצמה. לי מאוד קשה לקבל את זה שניפרד בתקופה הכי קשה שלה בשנה האחרונה, ועוד לפני שהיא התחילה טיפול.
כמובן שבשביל מערכת יחסים צריך שניים, ואם היא לא רוצה אז אין לי הרבה מה לעשות, למרות תחושת הפספוס הנוראית.

הנושא של הטראומה, והניתוק ואפתיה כמנגנון הגנה הוא משהו שלא הכרתי, כרגע מבחינתי זה כמו לדבר עם בן אדם אחר, רציתי להתייעץ איתך בתור בן אדם עם קצת יותר נסיון ואולי לשמוע על דרך לגרום לה להסתכל קצת מעבר לכאן והעכשיו, להזכר בתקופה טובה יותר שהייתה לנו לא מזמן, ואולי לפחות להציע לחכות עם הפרידה עד שהיא תדבר עם הפסיכולוג שלה, או אולי להציע הפסקה כדי לתת לה את הזמן שלה.
תודה רבה.