שלום ליטל,
הטיפול הסתיים בצורה חותכת וכואבת, ללא תהליך פרידה וללא עיבוד מתאים.
לאחר כחודש, פניתי יחד עם תשלום אחרון עם מכתב מפורט שמסביר את הצורך הזה, אך המטפלת בחרה להתעלם מהמכתב.
אני מרגישה שהקשר הזה, גם אם הוחלט להפסיק אותו ואציין שהיא זו שיזמה את הפרידה מהסיבות הלא נכונות, לא היה צריך להסתיים באופן הזה.
גם אם אין המשכיות, גם אם אין רצון להמשיך ולקיים פגישות, לכל הפחות, מגיע יחס הולם והוגן שמכבד אותי כמטופלת שבחרה להשקיע כסף רב (טיפול שארך כשנה וחצי במפגשים דו שבועיים, את יכולה להבין את הסכום).
אני לא רוצה להאמין שהכסף הזה שהיה יכול לשמש אותי היום לדברים שאני צריכה ואולי ייקח לי עכשיו יותר זמן להשיג אותם כי מדובר בסכום שעמלתי עליו חודשים רבים ורובו נשלח אליה באותו רגע שהופקד בחשבוני.
אני פגועה מאוד, גם מהפרידה הזו ובטח מההתעלמות.
מה עושים? האם אפשר לנסות לבקש פעם נוספת?
שלום עדי.
אני מצטערת לשמוע על הפרידה הקשה. אכן כואב ומטלטל לסיים כך טיפול משמעותי, ואני מתארת לעצמי שגם מערער חלק מההישגים והתחושות שנוצרו במהלכו.
ההחלטה האם לבקש שנית תהליך פרידה היא החלטה אישית שאני לא בטוחה שיש בה "נכון" ו"לא נכון"- היא מביאה עמה סיכוי וסיכון, ורק את יכולה לדעת מה משקלו של כל אחד מהם עבורך. לצד זאת, אני מתארת לעצמי שאם המטפלת לא ענתה למכתבך ולבקשתך, כנראה שהיא אינה מסוגלת לפנות בנפשה מקום לתהליך הפרידה, מסיבות כאלו ואחרות. במובן זה, אני חושבת שאם אינה מסוגלת לכך, יתכן וצריך להקשיב למסר שלה ולא ללחוץ עליה- לא מתוך דאגה לרווחתה אלא מתוך שאלה לגבי מה שתוכל להעניק לך במפגשים שאינה מרגישה שיכולה לתת. ברוח זו, אני תוהה האם לא עדיף, כאשר תרגישי בשלה לכך, לפנות לטיפול אחר בו תוכלי להמשיך את תהליך העבודה הנפשית ולעבד את אירועי הטיפול שהסתיים. פעמים רבות, עיבוד אירועי טיפול שנגמר בכאב יכול להביא לא רק להקלה אלא גם לצמיחה נפשית ושיקום האמון והפגיעה. במובן זה, עם כל הכאב הכרוך בכך, אני חושבת שחשוב להתמקד לא במה שהוגן או במה שצריך היה להיות, אלא במה שיכול לעזור לך ולהקל עלייך.
ליטל
