היי ליטל.רק רציתי לשתף..לפעמים יש רגעים בטיפול שפתאום רואים בבירור משהו.אמת כלשהי.אולי לפעמים בזה טמון הריפוי (?) אבל לפעמים זה גם מאד מפחיד.לי זה קרה בשבועות האחרונים.ונבהלתי מאד.והרגשתי שאין מוצא.ואיבדתי עשתונות.כמו שקורה אולי לאנשים שטובעים למרות שידעו לשחות, כי הם נסחפו ונכנסו ללחץ וניסו להגיע ישר לחוף למרות שצריך לשחות במקביל אליו עד שיוצאים מהמערבולת.
אבל למזלי התעשתתי בזמן.נזכרתי שאני יודעת "לשחות".אבל גם הבנתי שלפעמים באמת אין מוצא..במובן זה שלפעמים יש דברים שאי אפשר לשנות ושאם מנסים בכוח אז נקלעים למערבולות מסוכנות.
אז צריך כאילו להשלים עם זה.ולהמשיך לשחות.
אני באפיסת כוחות עכשיו.כי נלחמתי בימים האחרונים.מאד נלחמתי.
אבל יש לי "מדריכת שחייה" מאד מסורה ומקצועית...היא לא מתייאשת ממני.
זה לא פשוט בכלל.להפסיק להילחם במשהו ולקבל את זה שהוא קיים.
ואני לא יודעת עדיין איך לעשות שהוא פחות יכאיב ושאפשר לחיות איתו.לחיות באמת.
את זה אני עוד לא יודעת.עכשיו אני בעיקר מותשת.זה יעבור.
אני שמחה גם שיש את המקום הזה כאן.את המילים שלך ואת הפרספקטיבה שלך.שגם עוזרת להבין את מה שלא מובן לפעמים בטיפול ובדמות של המטפל.
כי גם כשמכירים הרבה שנים, תמיד נשאר איזה מסתורין וזוהר..