אני רוצה לשתף במשהו שעובר עלי ולקבל עצה. אני חיה בבית המון שנים עם ההורים שלי אחרי שגרתי שנים בדיורים מוגנים ועברתי דברים לא קלים במסגרת פסיכיאטרית אפילו טראומתיים. נאלצתי לעזוב את המסגרת בגלל הטראומה שעברתי לפני המון שנים באשפוז מדובר באשפוז שהיה בשנת 90. בגלל הטראומה שעברתי יש לי חרדות וטראומה לחזור לקבל טיפולים ואני לא רוצה את זה בגלל הטראומה. מצד אחד אני ממש רוצה עזרה רגשית אבל מצד שני בגלל כל מה שעברתי אני מפחדת לעבור את זה שוב ולכן אני כבר הרבה שנים החלטתי שאני לא רוצה לקבל עזרה בגלל שאני מפחדת לעבור את מה שעברתי עוד פעם. באיזשהו מקום אני יודעת כיום לעזור לעצמי לבד. אבל יש לי בעיה רצינית ועל זה אני ממש רוצה להתייעץ. לדיורים מוגנים אני ממש לא מתכוונת ולא רוצה לחזור. אני חיה כמו שכתבתי עם ההורים שלי המון שנים. בשנה האחרונה אבא שלי חלה בדמנציה והמצב שלו ידרדר עד כדי כך שהוא פעם אחת בא אלי באלימות. המשפחה לא עוזרת לי ולא רוצה גם היא שאחזור לטיפולים נפשיים וגם אני מפחדת מזה. אימא שלי כבר בת 76 ויחד עם אימא שלי בבית אנחנו מתמודדות לבד עם אבא חולה בדמנציה מתקדמת. ביקשתי מאימא שלי שתפנה לביטוח לאומי להביא מישהי שתעזור לנו לפחות בבית אבל אימא שלי מתנגדת.אבא שלי לא מזהה את אימא שלי הוא מטריד אותה בשאלות הזויות עד כדי אלימות. אני ואימא שלי נאלצים להתמודד לבד בלי עזרה בבית. אני לא יכולה לשכנע את את אימא שלי למרות שניסיתי להתחנן ולבקש שתביא לאבא עזרה או שתכניס אותו לאיזה מקום אבל אימא שלי מתנגדת. לי באופן אישי זה מאוד קשה אני בחרדות ומתמודדת עם החרדות והדיכאון לבד ביום יום בבית אני מפחדת בגלל הטראומה שעברתי ללכת לקבל טיפול נפשי גם משפחתי מתנגדת שאלך לטיפול נפשי גם אימא שלי נגד שהיא בעצמה תלך לטיפול. ממש משפחה בתסבוכת זה אני ואימא שלי צריכות להתמודד לבד עם אבא עם דמנציה מתקדמת ואני יודעת שגם אם אלך לרופא משפחה הוא לא יעזור לי הוא יכול להגיד לי ללכת לשלוותה ואני ממש מפחדת ולא מעוניינת בגלל הפחד לבוא לשם אני כבר התניסיתי שם בעבר.יש לי פחדים מהמקום הזה. לטיפול פרטי הלוואי שהייתי הולכת אבל אין לי כסף וגם משפחתי לא יכולה לממן לי כסף לטיפול פרטי. אין לי עזרה אפילו מהאחים שלי כלום. אני ממש מתמודדת עם מצב קשה שאין כמותו ואימא שלי בוכה במצב קשה מאוד מבחינה נפשית אבל גם היא כמו שציינתי לא רוצה שום טיפולים שום עזרה לא ממשרד הרווחה לאבא שלי ולא כלום. אני לא מרגישה טוב יש לי רעידות בגוף דיכאון חרדה ועם הכל אני צריכה להתמודד לבד. תבינו זה לא שאני לא רוצה טיפול אבל בגלל הטראומה והטיפול הלא נכון שקיבלתי הרבה שנים אני פוחדת ולא הולכת ומשפחתי מתנגדת. שוב לטיפול פרטי אין מי שייממן אותי. אני ממש במצוקה ועם אלך למשרד הרווחה יכניסו אותי לדיור מוגן ואני לא רוצה את זה כבר התנסיתי בזה יש לי פחדים נוראיים מהדבר הזה. אני ניסיתי לקבל עזרה לפני 7 שנים והתנהגו אלי בצורה מחפירה ואמרתי שאני לא חוזרת לטיפולים. אז גם יש לי חרדות וטראומות מטיפולים וגם יש לי חרדות מאבא שלי ואני מתמודדת עם כל זה לבד בבית. אני ממש במצוקה נפשית עד כדי כך שזה מביא אותי למצוקה פיזית אני לא יוצאת מהבית ואני רוצה ומתחננת לקבל את החיים שלי בחזרה את החיים הטובים שלי שהיו לי בלי מסגרת ולפני שאבא שלי היה חולה בדמנציה מה עושים במצב כזה? אשמח רק לעצה מכם
שלום רינת.
אני מבינה מדברייך שעברת חוויות לא פשוטות ושאת מתמודדת עם מציאות יומיומית מורכבת הן מהבחינה הפנימית-רגשית והן מבחינת הסביבה החיצונית- משפחתית. את מתארת סבל ותסכול מהמצב הנוכחי, ורצון לשנות אותו אך בו זמנית גם פחד לעשות את הצעד אשר את יודעת שיכול להניע תהליכי שינוי- פנייה לעזרה מקצועית. תהליכי שינוי הם תמיד תהליכים קשים ומאתגרים מאחר והם מאלצים אותנו לזוז מהמוכר אשר גם אם הוא מכאיב- הוא לפחות ידוע וודאי. זה קשה אבל עם זאת, כפי שאת מתארת את המצב הנוכחי אני לא רואה הרבה אפשרויות מלבד האפשרות של פנייה לעזרה. כפי שכתבתי לך לא פעם בעבר, אפשר להיעזר בספרי עזרה עצמית, טכניקות מינדפולנס ונשימות אך להנעת שינוי משמעותי וארוך טווח אני חושב שאין ברירה אלא לקחת את ה"סיכון" שבפנייה לעזרה, שהוא גם סיכוי של שינוי. דברים משתנים ואפשר למצוא אנשים טובים, נגישים ורגישים, ובמצב הנוכחי נדמה לי שאין מה להפסיד- במקרה הכי גרוע, תוכלי להחליט שלא להמשך בתהליך.
ליטל
