בגיל ההתבגרות חוויתי את "האהבה הראשונה" , לפחות מבחינתי.
ועד היום אינני יודע האם גם הצד השני הרגיש כך או מרגיש כך גם היום.

זה היה הגיל של המבוכה, של החוסר ביטחון הגדול ואני מרגיש בעיקר שפיספסתי את ההזדמנות להיות איתה בכך שלא התאמצתי מספיק או שלא ידעתי לעבד / להביע את תחושותיי באותה העת.

עבר כמעט עשור מאז אותה בחורה, שנינו המשכנו בחיים וכל אחד כבר בזוגיות משלו.

בטיפול שעברתי תיחמתי את הבחורה כמי שמייצגת את הילדות ואת הנערות שאליה אני מתגעגע מידי פעם בחיי הבוגרים.

יש דרכים נוספות שאוכל להתגבר על המחשבות של "מה היה אילו הינו יחד" / מה היה קורה אילו היינו נפגשים?

אציין כי אני לא רואה באפשרות של ליזום איתה מפגש כדבר מקובל, שכן עבר זמן רב מאוד ואני בין היתר גם חושש מלצאת נואש או מטריד.
אני מאוד רוצה להשלים עם המקרה הזה שכן הוא עולה בראשי / בליבי לעיתים קרובות .. ממש כסיפור עם סוף פתוח