שלום ים.

אני מצטערת לשמוע על התחושות הקשות. כאב נפשי משמעותי משמעותי,מהסוג שאת חווה, אינו מופיע סתם כך. הוא מסמן בדרך כלל תכנים, חוויות או אזורי נפש אשר לא נוסחו ולא קיבלו מילים ולכן מופיעים דרך סימפטומים של דיכאון, כאב נפשי ומחשבות על מוות. במובן זה, טבעי ולא מפתיע שהשיתוף של קרוב המשפח הביא להקלה אך לא פתר את הבעיה: פצע יכול להפסיק לדמם לזמן מה עם פלסטר, אבל זה לא טיפול של ממש. במובן הזה, ההמתנה הממושכת לטיפול היא אכן לא נכונה ולא טובה, ואולי אף מעבירה מסר של היעדר קבלה והבנה של עוצמת הכאב שלך.

לאור זאת, אני תוהה מה תוכלי לעשות כדי לקדם בכל זאת את האפשרות לקבלת טיפול פסיכולוגי בהקדם. האם תוכלי להיעזר בקרוב המשפחה שלך כדי לשתף את הורייך במצב בכל זאת, או לפחות לבקש את עזרתם במימון טיפול פרטי? האם אין לך אפשרות לממן טיפול בעצמך? (ישנם מטפלים שמציעים טיפולים מוזלים לצעירים גם מחוץ לקופ"ח). מה דעתך?

מעבר לכך,זכרי שאחד המאפיינים ה"קלאסיים" של מצבי כאב נפשי הוא היאוש והתחושה שאין מוצא. זה לא כך במציאות ולהיפך, מרבית האנשים אפילו צומחים ועוברים שינויים חיוביים משמעותיים לאחר משבר, אבל בתוך המשבר עצמו זה לא מרגיש כך והיאוש נוטה להשתלט. לכן, אל תתייאשי ואל תוותרי על חיפוש טיפול, ואני מציעה להמשיך להיעזר בקרוב המשפחה ואף לבדוק אם יש אנשים נוספים אותם תוכלי לשתף.

ליטל