שלום ים.

העובדה שאת סובלת באופן מתמשך אינה עדות להיעדר פתרון אלא לצורך בטיפול. חשבי על חולה סכרת שאינו מטופל- העובדה שהוא ממשיך לסבול ושמצבו מחמיר אין משמעה שאין טיפול ואפשרות לשינוי אלא שאין אפשרות לשינוי ללא טיפול. במובן זה, אני חושבת שאת טועה מהותית כאשר את מקשרת את ההחמרה להיעדר אפשרות לשינוי. אני יכולה להבין מדוע את מרגישה כך, ומדוע חווית היאוש זמינה כל כך, אבל מרשה לעצמי לומר מנסיוני שרבים מהאנשים שפונים לטיפול מתוך תחושות יאוש ו"כרוניות" מרגישים טוב הרבה יותר באמצעות טיפול. במובן זה, אני חושבת שכל המאמצים צריכים להיות מופנים כרגע לקבלת טיפול פסיכולוגי. אם את סטודנטית, סביר להניח שתוכלי לקבל טיפול מוזל או מסובסד במוסד הלימוודים. במידה ואין מרכז טיולי במקום בו את לומדת, אני חושבת שכדאי לארגן מחדש את סדר העדיפויות, לרווח את הלימודים ולעבוד כדי לאפשר לעצמך טיפול. 

בנוגע לפנייה להורייך, אני מבינה כמה קשה לפנות אליהם בהיעדר רקע של תקשורת רגשית, אבל אני חושבת שאם אין אפשרות אחרת, פשוט אין ברירה אלא לבקש את עזרתם. את לא חייבת לשתף אותם לעומק, אך אם את חושבת שיעזרו, נשמע לי שלא כדאי לוותר.

במילים אחרות, אני חושבת שכדאי לבדוק יותר לעומק את ההיסוס סביב הפנייה לטיפול. אני מבינה שיש גורמים מציאותיים ורגשיים שנעכבים אותך, אך מציעה לחשוב על עצמך כמי שמצויה במצב חירום בו כל האמצעים כשרים. הרי אם היית לוקה במחלה פיסית, לא היית מהססת ומבקשת עזרה, נכון?

מה דעתך?

ליטל