הפסיכולוגית מעלה לאחרונה הרבה את הנושא של הפחד מתלות שיש בי, אני פשוט שונא את זה שיש בטיפול מטרות, לא היה לי מושג מה זה אומר טיפול כי אני לא מצליח להבין מטרות באופן כללי, זתומרת אני לא מבין למה לצפות למשהו בכלל, מטרת הכניסה לטיפול בשבילי הייתה יותר להחליף את אמא שלי, רציתי להתבכיין איפהשהו על הצרות שלי ורציתי פשוט שמישהו ידאג לי ואני לא אצטרך לעשות כלום.
אבל הטיפול מזכיר לי שוב ושוב שיש מטרות ושצריך להגיע לאנשהו וזה הורס לי את הכל, רק הרעיון עצמו גורם לי להבין שרוצים לסחוט ממני איזה מיץ בכל מקום שאני הולך, אני תמיד מחפש את המקום שלא יצפו ממני לכלום וקיוויתי שבטיפול סוף סוף אני אוכל לעשות מה שבא לי, לדבר על מה שבא לי בלי הגבלה, שגם את זה אני לא מרגיש שאני יכול, כי תוך כדי שאני מדבר כל מה שאני שומע מהצד השני זה את הפרשנות ואני מתרגם את זה למטרות, כי אני לא צריך פרשנות לפעמים אני צריך שפשוט מישהו ירחם עליי וזהו, ואני לא יכול לכבות את זה, אני מנסה לנהל שיחה רגילה ומהצד השני הפסיכולוגית מנסה לנהל טיפול, וזה לא מעניין אותי, אני רוצה אמא חדשה במקום מטרות ושטויות כי אני גם לא מבין מה אני צריך יותר מאמא חדשה, מבחינתי פשוט להיות מטופל כמו תינוק יפתור לי את כל הבעיות בחיים, כל מה שאמרתי היה עוד לפני שידעתי שיש לי הפרעת אישיות גם, ואני פשוט לא רוצה משהו אחר, אני רוצה רק את זה וזהו, נמאס לי מהעולם הזה שכל הזמן מתעסק בתפוקה ואני לא מצליח להבין כלום, רק אני בעולם רוצה רק אוכל מים ומזגן, ולא אכפת לי שאחרים רוצים אינסוף דברים אבל זה נמאס שאני היחידי בעולם שרוצה רק לחיות ושום דבר אחר לא משנה, וכולם מתעסקים בשטויות לא חשובות שהיה אפשר לחיות בלעדיהן
זה עושה לי בחילה לחשוב על זה, כל החיים אני לא מבין מה קורה סביבי כולם עסוקים במיליון דברים ואני רק רוצה לא לעשות כלום ונמאס לי מהתעשייתיות, כולם אומרים שנמאס להם אבל הם ממשיכים
מפריע לי שבעבודה רוצים שאני יעשה דברים רק כדי להראות שאני עובד, זה מטומטם אבל כולםםם מבינים שצריך לעשות את זה! למה רק אני חושב שזה מטומטם?? אם אין מה לעשות אז אל תעשו! וזה ככה בכל עבודה כולם חושבים שהם משלמים לי שכר עבדות אז אני אקשיב לכל פקודה מטומטמת שהם חושבים עליה ללא קשר להיגיון וממציאים לי דרכים כדי לגרום לי לסבול במקום, כל העולם מתעסק בדברים כל כך טפלים ופשוט שהם כבר שוכחים את המהות! הם שוכחים שבאו לעבוד כדי ליצור, מתעסקים כמו דוגמניות ביופי ואסטתיקה ושוכחים שאוכל נועד כדי להיכנס לבטן, וזה לא משנה איך הוא נראה, העולם הזה השתגע לגמרי עם ההמצאות שלו, זה דוגמה קטנה אבל אני לא יודע אם אנשים רגילים שמים לב כמה המצאות קטנות וחסרות תועלת הם המציאו ושכחו שהאוכל נועד לאכילה בלבד ולא לראייה, כי אני רואה כל אחת מההמצאות האלו וחושב כל פעם מחדש כמה הן מיותרות
שלום לך,
מדבריך עולה כי קיים כאב מאוד גדול שקשור בחוויית חוסר מהותית בדמות אם. המשאלה להחליף את אימך במטפלת מגיע מעומק הלב. טיפול נפשי או פסיכולוגי, מעצם שמו, אמור לגעת בכאבים מסוג זה שאתה מתאר ולעתים הקשר שנוצר בתוך הקשר הטיפולי מדמה במובנים מסוימים קשרים ראשוניים, ובהחלט יכול אף להיחוות ״תיקון״ בתוך הקשר הטיפולי, שבמקרים מסוימים הינו מיטיב יותר מהקשר עם דמויות האם או האב ה״ממשיים״. לצד זאת, המטפלת שלך צודקת בכך שאינה יכולה להוות תחליף אם. עם כל הכאב שבדבר, זה אינה תפקידה. היא אינה באמת יכולה להוות תחליף אם מעצם העובדה שהיא נמצאת בעמדה מקצועית ושלקשר מסוג זה יש גבולות ברורים. מה גם שיהיה זה לא נכון שמטפלים ינסו לתפקד כהורים ממשיים עבור מטופליהם, שכן אינם יכולים בפועל לתפוס תפקיד שכזה במציאות החיים של המטופל ועמדה שכזו יכולה להיות מאוד מבלבלת עבור המטופל. עם זאת, המשאלה שלך בפני עצמה מאוד מובנת, ונשמע שהיא נובעת מתחושת חוסר עמוקה וכואבת עד מאוד. בטיפול נוצרת הזדמנות ייחודית לתת מקום למשאלות מסוג זה, ואף להתמודד ביחד עם דמות משמעותית עם התסכול שעולה מתוך החוסר.
נשמע מדבריך שעולה בך תסכול דומה במסגרת העבודה, כאשר אתה מרגיש שהגישה הינה ״תועלתנית״ ופחות אנושית וכי קיים חיפוש אחר תחושת משמעות שאינה קשורה במטרה תכליתית. אני ממליצה לך להעלות מול המטפלת שלך את התסכול שאתה חווה בעבודה כמו גם מולה, בהצבתה ״מטרות״ טיפוליות. אני מקווה שבאמצעות שיח פתוח על החוויה שלך היא תוכל לעזור לך לשאת תסכול זה.
בהצלחה,
יעל
