שלום,
אני מחפשת את עצמי ולא מוצאת, יש שיפור במצב הרוח בימים האחרונים אבל אני מפחדת שאם אמשיך לחפש אגלה רשע מתחת לפני הקרקע, הכל מפחיד אותי, איבדתי את היכולת להיות שמחה עד הסוף או משוחררת עד הסוף, על הכל אני חושבת, ואני מתה מפחד מעוד גל כזה של חרדות ודאון כללי שהורס אותי מבפנים.
כן יש תהליך גדילה השאלה אם זה מספיק? השאלה האם זה שווה את זה?
הפסיכולוגית שלי אומרת שזה תהליך ארוך אבל אין בי כוחות להתמודד עם זה, והכי מעצבן שאין תשובות לשום דבר.
המלצתם כאן לדבר איתה על כך אבל היא לא נתנה לי תשובות קונקרטיות, רק "מה שהנפש שלך מביאה". הנפש שלי שחורה, היא לא מביאה כלום, אני רוצה להיבלע מתחת לאדמה.
אין לי כוחות יותר, בא לי לוותר על הכל כבר
שלום צביה,
מדבריך עולה מצוקה ותחושת ייאוש עמוקה, שאני מניחה שקשה מאוד להתמודדות. חשוב לזכור שברגעי ייאוש ודכדוך הכל נצבע בצבע שחור, ובהם קשה לרוב לראות את האופק ואת החלקים האחרים של החוויה. לצערי הפסיכולוגית שלך צודקת בכך שזהו תהליך שבאמת לרוב אין בו קיצורי דרך ושיכול להיות מורכב ולפעמים קשה. הזכרת שאבדת את היכולת להיות שמחה עד הסוף, זו בהחלט חוויה שיכולה להיות מועצמת בתקופות של דיכאון, הייתי ממליצה לשים לב לציפייה להיות ״שמחה עד הסוף״, שכן ציפייה שכזו לשמחה טוטאלית יכולה לייצר ייאוש שכן לרוב היא אינה ריאלית. במציאות, לרוב אנחנו חווים קשת של רגשות, כאשר לעתים חשים שמחה ולעתים עצב, וזה בסדר ואף טבעי שיש תקופות שבהן השמחה לא נחווית ״עד הסוף״.
חשוב מאוד לזכור שברגעים מסוג זה מאוד מומלץ שלא להישאר לבד עם התחושות הקשות, ולפנות לעזרה. אולי תוכלי לשתף בן משפחה או חברה טובה בתחושותיך וכמובן שאם הייאוש גובר לפנות לעזרה ממשית ולשתף את המטפלת. זכרי שברגעים הקשים יש קושי לראות את החלקים החיוביים, שייתכן וקיימים אך מוסתרים כעת מן העין וממסוכים על ידי התחושות הדכאוניות.
תרגישי טוב,
יעל
.jpg)
