מה שהחזיק אותי עוד מילדות זו האמונה שהכל זמני כאילו מחר איזה משהו יציל אותי ואני ישתנה והכל בחיים יהיה קל, אני סובל באופן יומיומי ובטיפול היום היא אמרה שהיא לא מאמינה בשינוי של 180 מעלות, זה לא אומר לי הרבה, היא מסרבת לענות כדי לא להבטיח הבטחות, אבל לא עוזר לי כל עוד אני לא אסבול יותר, לא מעוניין לסבול בכלל, לא רוצה הפרעת אישיות, לא רוצה להתמודד כל החיים.
זה היה בסוף הטיפול ויצאתי אדם שונה, כאילו זה היה קורה לי לפעמים בעבר אבל שכחתי מזה אז הרגשתי פתאום עצמי, וזה לא קורה.
היה קשה לי לאגור אכפתיות כדי לא לדרוס אנשים ולא להתקע ברכבים אחרים, צפרתי בלי הפסקה, אנשים דיברו איתי לא עניתי ולא הקשבתי, בעבודה חזרתי להיות עבד לשעה
אבל הכל איבד משמעוץ בשנייה, גם לפני לא הייתה משמעות אבל אני תמיד עסוק במצב הישרדות כזה לתת לדברים משמעות בכוח, כי אני גם עצבני במצב הזה, ויכול סתם לתת מכות למישהו שבלי לדעת נכנס לדרך שתכננתי ללכת בה
התאמצתי לא להוציא את זה בעבודה
אבל זה האני שמתחבא, עכשיו עבר אבל לא יודע בדיוק מי אני כי זה הרגיש כמו איזה חלק שהיה בפנים וחיכה לצאת, אני לא רוצה להכנס לכלא שוב אבל כשאני נותן לזה לצאת זה מרגיש כאילו כלום לא בשליטתי יותר
אין פואנטה פה, סתם אני לא יודע אם כל הזמן הזה בכלל היה אכפת לי מדברים או שזייפתי רק כדי להשאיר את החוסר אכפתיות בפנים
והכל יצא ממש בכמה דקות של סוף הטיפול כשהיא אמרה את זה, כאילו סיפרו לי על מחלה סופנית, לא יודע אם כאילו
שלום לך.
אני לא בטוחה שאני מצליחה, דרך הפורום, ללכוד ולנסח את הדבר שהיה בפגישה ונגע בך כך, אך אני מבינה שמשהו נגע וטלטל, וזה מעורר תחושות רבות שאחת מהן היא תחושת היאוש וחוסר הטעם.אני יכולה לדמיין כיצד דברי המטפלת על מגבלות השינוי מייצרים תחושות אלו, אבל נדמה לי שכדאי דווקא להשתמש בהן כמקור לאופטימיות ותקווה- המטפלת אינה מבטיחה, בצדק, שתהפוך לאם אחר אך מצביעה על האפשרות להשתנות, ובעיקר להרגיש טוב יותר גם במסגרת מי שאתה. אחרת לא היתה מציעה לך להמשיך בטיפול, אני מניחה. כמו כן, נדמה לי שהעובדה שהטיפול נוגע בך כל כך היא סיבה טובה נוספת לאופיטימיות לגבי התהליך- בדרך כלל, כשהטיפול והקשר נוגעים ומשמעותיים, גם השפעתם חיובית ומשמעותית. לאט לאט.
ליטל
