אני לא יודע כבר אני שומר על כל כך הרבה מרחק אני לא יודע איך חוזרים, כשהייתי נער אני כבר התנתקתי באופן מוחלט מהעולם, הייתי זומבי עד שהייתי מגיע למחשב ומשחק במשחק רשת ושם היו החיים שלי, כל פעם שהיה משהו לעשות הייתי עושה את זה כאילו החיים שלי תלוים בזה רק כדי לחזור למחשב הכי מהר שאפשר

נזכרתי בכל זה כי ראיתי פסיכיאטר ופתאום כל הבעיות שלי הציפו אותי, כאילו קברתי את זה ושיחקתי אותה כאילו אני מאמין שזה יגמר ואני רוצה לצאת מזה, לא יודע מה אני רוצה אבל זה פשוט לא העולם שלי, אני לא נמצא פה, משכו אותי מהשיערות מהמחשב, כל היום כל המשפחה הציקה לי ולא שמתי לב אליהם, בסוף הם ניצחו עם איומים פיזיים וכשלקחו לי את המקלדת
ואז הייתי זומבי בלי שקע להתחבר אליו שיחזיר אותי לחיים, אבל זה לא נגמר, לא יודע מה השתנה אבל היום אני כבר לא יכול להינות ממשחקים, וכל יום אני שורד רק כדי להתחבר לשקע אבל אין לי שקע להתחבר אליו, כאילו בראש אני עדיין מחכה להתחבר לשקע שיהיה בסוף היום כדי להירגע אבל במקום זה אין שקע ואני שורד כל רגע כאילו הוא האחרון לפני השקע, והשקע לא מגיע, כל הזמן יש עוד לשרוד

אין לי מטרה לצאת מזה אבל גם אני לא שורד את זה, אני נקרע ואני רחוק מידי מהעולם כדי לחזור, אני כל כך מנותק כשמדברים איתי, אני לא יכול להקשיב לאנשים, אני מתייחס למשימת ההקשבה כמו משהו שגם צריך לסיים הכי מהר שאפשר כדי להתחבר מהר בחזרה לשקע, ככה אני מתייחס לכל דבר בעולם, להתייחס לאנשים כהנאה נשמע רחוק מידי

אני בטיפול שנה וקצת