מרגישה כמו ילדה קטנה. חתכתי כי ההקלטה של השיעור שהפסדתי כי לא רציתי לצאת מהבית נתקעה כל הזמן. דבר כל כך קטן ומטופש. ובסוף למדתי משהו אחר והשארתי אותה לאחר כך כמו שכל אחד נורמלי היה עושה. אני כבר לא יודעת להתמודד עם שום דבר בעולם הזה. הכל יותר מדי. אני יודעת שאין לזה תשובה סתם רציתי לכתוב לא רק לעצמי.. ואני לא יכולה לספר לאף אחד כי לחתוך זה דפוק לגמרי.. הרבה יותר מלהרגיש מדוכאת. וזה תמיד יעלה את המחשבה שאולי זה בשביל תשומת לב.. אני באמת רוצה שמישהו או משהו יעזור לי. אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני חותכת.
שלום ים.
ראשית, חבל שתלקי את עצמך על תגובתך הרגשית. נכון שפגיעה עצמית היא אחת הדרכים הפחות טובות להתמודדות, וכדאי לעשות כמיטב יכולתך להימנע ממנה, אבל גם מאחוריה תמיד עומד גורם רגשי עמוק יותר מזה הנראה לעין. בדומה, כפי שאת כותבת, אני בטוחה שהעניין אינו הטריגר הספציפי של היתקעות השיעור אלא החוויה העמוקה יותר שמאחוריו- אולי תחושת התקיעות, חוסר האונים וחוסר השליטה במצב. במילים אחרות, מספיק קשה עם הכאב שאת חווה וחבל להעמיס על עצמך גם כעס והלקאה עצמית.
בין השורות, אני גם שומעת בדברייך את תחושת הבדידות, העומס הרגשי והיעדר התמיכה. תרצי לשתף יותר מה קורה עם האפשרות לטיפול ומה שלומך בכלל?
ליטל
