שלום לך.

אני משיבה על שתי השאלות יחד מאחר והן נראות לי כרוכות זו בזו. את מתארת את הכאב העצום המתעורר בך כרגע מול דרישות החיים ה"בוגרות"- ילדים, איחור מהעבודה ומעל לכל המחשבה על דרישה לעצמאות והפחתת תלות מצד המטפלת. אני רוצה להציע שעצמאות ו"בגרות" הופכות כואבות ומאיימות כל כך כאשר צורך מוקדם יותר בעיטוף ותלות ללא הגבלה נותרו במובן מסוים בלתי מסופקים. זו אולי פסיכולוגיה בגרוש אבל חשבי על ילדים- על כמה מרגשת ומשמחת העצמאות עבורם כאשר הם בשלים ורוצים בה, וכמה היא כואבת, מאיימת ואפילו מרסקת כאשר דורשים מילד דבר מה שהוא באמת לא בשל אליו ברגע מסוים. אני יכולה רק לדמיין שכרגע בתוך המשבר את זקוקה לתלות ולעיטוף ולכן כל מחשבה, אפילו עתידית ותיאורטית, על יציאה לעצמאות היא מייסרת ובלתי מותאמת. אני מבינה שיש נסיבות חיים בהן את נדרשת כרגע לתפקד, אבל אם רק היית יכולה להרפות מהאימה מפני דרישת המטפלת לתלות אני חושבת שהיה קל יתר. זה כמובן נושא לשיחה ביניכן אך בינתיים, כ"עזרה ראשונה", אני יכולה רק להציע שתסמכי על המטפלת שלך שלא תדרוש ממך מה שאינך רוצה ויכולה, אלא אם תרצי ותוכלי. כפי שאם לתינוק לא עסוקה בכך שבעוד 6 שנים יצטרך להכין שיעורי בית. בתוך קשר קרוב ומשמעותי כמו שיש לך בטיפול, אני מאמינה שזה לא יהיה רלוונטי עד שזה לא יתעורר כצורך בתוכך. הניחי לכך אם תוכלי. אני מקווה גם שתוכלי לא לפגוע בעצמך, לא להפוך את הכאב שאת חווה לכאב בגוף, ולא את האימה מקריעה מעטיפת המטפלת לקריעת העור. אפשר אחרת. זה ירגע לאט לאט.

ליטל