אני סקרנית לגבי צורך בלתי מובן שלי. בסוף יום, אחרי שעות של עבודה צפופה בעבודה ובבית, במקום לעשות מה שכל אדם ממוצע עושה- ללכת לישון, אני מרגישה צורך להיות עם עצמי, לבד. בעיניים מרוטות מעייפות אני צריכה לקרוא, לצפות, לנשנש, לבהות פרק זמן ממושך לבד (לא שיחה) ורק אז לישון. כאילו "לאסוף מחדש את כל החלקים שלי שהתבלגנו במשך היום". זה גם גורם לי להתקשות במעבר ממשימה למשימה. אני חייבת כמה דקות לעצמי בשקט, לבד.
אני עובדת בעבודה עם אנשים ומצליחה מאוד, אבל חייבת את ההפוגות האלו כמה פעמים ביום ובפרט בערב. מסיבה זו גם עשיתי הסבת מקצוע לפני כמה שנים, לעבודה שמאפשרת לי "ירידה למחתרת" מהסוג הזה ולאסוף כוחות לפני עניין חדש...
מה זה יכול להיות?
שלום מיה.
נדמה לי שכמעט לכל אדם יש צורך הן בקרבה ומגע עם אנשים אחרים והן ב"לבדיות" ויותר מכך, יש דבר יפה, חשוב ובריא נפשית ביכולתו של אדם להיות בחברת עצמו. אנשים שונים באיזונים והמינונים המתאימים להם בהקשר זה ובמובן זה, מה שאת מתארת לא נשמע חריג ומטריד כל עוד אינו גורם למצוקה או פגיעה בקשרייך ותפקודך. לצד זאת, יתכן והעיסוק שלך בנושא בשנים האחרונות היא דרכה של נפשך לספר על תוכן נפשי עמוק ורחב יותר אשר מעסיק אותך. במקרה זה, אפשר לפנות אל טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית אשר יסייע לך להתבונן, לעבד ואולי להכיר רובד נוסף ופחות מודע ומוכר בנפשך.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
.jpg)
.jpg)
