שלום ליטל, תודה רבה על התשובה הבהירה!
יעצת לי לשוחח עם המטפלת (פסיכולוגית קלינית) שיחה כנה על התחושות שלי כלפיה.
השאלה: אני רק מדמיינת את עצמי שוב נפגשת איתה וחשה קשת רגשות מבלבלים:
אני מתביישת ממנה מאוד, מתביישת מהעצמי שלי שמתגלה למולה, מרגישה כלפיה נחותה וגמלונית, מרגישה שהיא בזה לי בליבה.
אני גם פוחדת ממנה, פוחדת שתתפוצץ עלי שוב.
התחושה היא שיושבת מולי מסיכה מחייכת שתוכה היא חבית נפץ שעלולה להתפוצץ באופן מכאיב ושובר לב אם תהיה חריגה...
אני לא חושבת שהיא מתעללת בי במכוון, אך התחושה הרגשית היא של התעללות. כמו"כ אני כמעט בטוחה (מניסיון של מס' פעמים) שהיא לא מסוגלת רגשית לקבל ביקורת. יש בה משהו שמשדר "שיגעון גדלות"
אני חושבת שאין בתוכה מספיק כוחות נפש ומוכנות לטפל בי בדרך המתאימה.
נראה שהיא מעוניינת שהטיפול יצליח "במוח או בכוח". (מצד שני, אני יודעת שיש עבר עשיר של הצלחות מאחוריה)
אני הרבה פעמים חושבת לחזור אליה, כי לסיים כך טיפול זה די טראומתי בשבילי.
יש בתוכי שאיפה שהטיפול יצליח דווקא איתה,כי אין לי כוחות להתחיל הכל מחדש ואם אסיים כך, תצטרף עוד אבן לבניין חוסר האמון שלי בקשר משמעותי עם בנ"א.
האם נכון לנסות להמשיך על אף התחושות הקשות הנ"ל כלפיה?
שלום חניתה.
אתחיל מהסוף: הלוואי ויכלתי לתת לך תשוב חד משמעית אשר תקל על הבלבול, החשש והכאב שנלווה להתלבטות, אבל אני חוששת שאין בידי תשובה כזאת. המקור המכאיב ביותר להתנגשויות בטיפול, לפחות בעיני, הוא המקום בו הדינמיקה הפנימית של המטופל פוגשת דינמיקה או מגבלה פנימית של המטפל. סיום הטיפול ממקום זה אכן עשוי להיות קש המאוד, מאחר והוא משחזר לא פעם את הפצע המכאיב ביותר בעולמו הפנימי של המטופל. מסיבה זאת, כדי לצאת ממקומות אלו, המטפל אכן נדרש לא רק למקצועיות אלא גם לתעצומות נפש שיאפשרו לו לפגוש את חלקו בתקיעות והקושי שבטיפול. אם זה המצב אצלכן בטיפול והאם המטפלת שלך מסוגלת להוציא אתכן משם, או שמדובר בדבר מה אחר, זו שאלה שלצערי בלתי אפשרי לדעת מבחוץ, ולא תמיד גם מבפנים. לכן, הדרך היחידה היא לנסות ולסמוך על תחושת הבטן שלך לגבי האפשרות הן שלך והן של המטפלת לקחת אחריות ולעבד לעומק כל אחת את השפעתה על האינטראקציה. אם אינך מאמינה שתוכלו לעשות זאת יחד, אני חושבת שכדאי לשקול סיום של הטיפול ולבדוק האם אפשר יהיה להגיע למקומות אחרים עם מטפלת אחרת.
ליטל
.jpg)
