לפעמים אני לא מצליחה להתמודד עם הלחץ הנורא שגורמת לי הסתירה:
לי- מאוד קשה שאני צריכה לעבור טיפול על מנת לפרק הגנה שאני כ"כ אוהבת ומעוניינת בה- לצאת ממצב של נתק רגשי.
בעלי- מאוד לחוץ ומחכה שיהיה שינוי.
הוא "סובל" אותי כבר 15 שנה מרוחקת, בתחילה חשב שזה האופי שלי, אבל כשהתברר לפני שנה שזו חומת הגנה שמונעת ממני ליצור קשר קרוב איתו, הוא מאוד מצפה ותולה תקוות בטיפול ורוצה שיהיה קשר וחיבור משמעותיים, הוא גם מעורר בי נקיפות מצפון על הילדים שלא מקבלים כל מה שיכלו לקבל ממני.
אני מתפקדת טכנית מאה אחוז, הם מטופחים, יש ארוחות מבושלות ומושקעות, הבית נקי וכו', אבל אין לי כוח אליהם, אין לי כוח לדבר איתם הרבה, אני מתייחסת יפה אבל רק מה שחייבים. ומחכה כל היום להיות עם עצמי, ושהמשפחה שלי תהיה כמו רקע נחמד כזה מרחוק...
האמת, אני הולכת לטיפול רק בגלל שאני בורחת כל היום, כל רגע ממש, מעצמי, מהכאב הנפשי, ומקווה שהטיפול יביא לי הקלה בזה, אבל לא מוכנה שהטיפול יפגע לי בחומה שלי, שהיא הדבר היחיד הנעים שיש לי בחיים.
אבל במקום ההקלה שאני מקווה לקבל, התהליך מייסר אותי ממש, גורם לי להשתבלל ולהתכנס עוד יותר בתוך עצמי ולברוח עוד יותר מקשר.
אין לי תקווה שבאמת יהיה שינוי, כי אני מרגישה חייבת להשתנות בשביל הילדים שלי ובעלי, אבל לא רוצה בשום אופן שהטיפול יביא לפירוק חומת ההגנה.
מצד שני- מבינה שזה לא בסדר להישאר כך, הם לא אשמים ומגיע להם שאטפל בעצמי.
יש טעם לטפל בצורה כזו?
יש תקווה לשינוי כשאני פוחדת ממנו ובורחת מפניו בכל כוחי?
שלום חניתה.
נשמע מדברייך שהגנת ה"חומה" שפיתחת סייעה לך והיתה חיונית לאורך חייך אך עכשיו את פוגשת גם במחיריה ומתארת את הכאב הכרוך בהתלבטות לגבי הויתור עליה. אני חושבת שכל טיפול מחזיק את המתח בין כבוד להגנות שהמטופל זקוק להן לבין הניסיון להרחיב את הגבולות ולצמוח, וכל טיפול מתחשב בקצב וביכולת של המטופל. כלומר, הטיפול צריך ליצור איזון עדין בין יצירת אתגר שיביא לצמיחה לבין שמירה על ההגנות כל עוד הן נחוצות לך. כך, אם וכאשר הויתור על החומה יגיע- הוא יגיע כאשר תהיי בשלה לכך ומצויידת ביכולות אחרות שיסייעו לך. מעבר לכך, אני מציעה להעלות את הנושא בפני המטפלת ולחשוב כיצד אתן יוצרות איזון עדין זה.
ליטל
